מסורות שכאלו

המסורת התימנית היא אחת המסורות המפוארות ביותר ביהדות הגולה.

הנה מסורות תימניות שאולי תראו במקומותיכם. מסורות שנמשכים מאות בשנים:

נישואין

מה שאנחנו מכירים היום זה את החינה המפורסמת של כלות תימן. תלבושת מיוחדת במינה, המציינת את היום הגדול שבו אישה מקימה בית בישראל ומתחילה לקים את שלש המצוות המשוייכות לאישה בלבד.

הגיל הממוצע לנישואין לנער היא בין 16 עד 19 שנה. לגבי נערה בין 11 –15 שנה. הקשר בין בני  הזוג נעשה ע"י שדכן אשר עובר מבית החתן לבית הכלה ולהפך. על מנת לשדך בין בני הזוג. לאחר מכן נקבעת החתונה.

אולם לפני החתונה יש אירוסין וחינה.

האירוסין זהו טקס צנוע בו קובעים את תאריך החתונה ובו הכלה כביכול מודיעה למשפחתה על בעלה לעתיד.

החינה זהו טקס רחב יותר וכולל את כל החברים והשכנים והקרובים. כל מכרי החתן והכלה. בטקס זה מביאים את הכלה מביתה עד למקום הטקס, בתופים ובמחולות ולבסוף מחולק חינה לידיים. בטקס זה לבושה הכלה בלבוש אופייני לכלה תמניה.

המורה ותלמידיו

לגבי הלימוד בחיידר בתימן, מי לא מכיר ושמע על ה'מורי' – אותו חכם שהיה אחראי על הקניית ידע ובקיאות בתורה?

בשעת הלימוד יושב המורה מול הכניסה וכיתות התלמידים סדורות לפניו. עיניו צופות על כל התלמידים והוא מלמד את הכיתות בזו אחר זו. בהתחלה הוא מלמד את כיתה א', וכך הוא עובר מכיתה לכיתה. את היחסים בין המורה לתלמיד קובע המורה.

עינוי גופני מותר בחינוך התימני. ההורים מרשים למורה להכות את בניהם אם אינם נשמעים להם.

עיקר הלימוד הוא קריאה. ביאורים אינם ניתנים. משום כך שעות ההסברה הן השעות החביבות ביותר על התלמידים. בשעות האלה המורה אינו רציני כמו בשיעור הלימוד הרגילות והתלמידים זוכים לחזות בבת צחוק על פני המורה.

חובתו של המורה היא לא רק ללמד אלא גם לחנך את התלמידים הוא מלמדם נימוסים נאים בכל דרכי החיים חובת הלימוד חלה על כל התלמידים ולא ימצא תלמיד מתחת לגיל 10 מחוץ לחדר.

את שכר הלימוד משלמים ההורים. כל בית אב שילם לו רקיק לחם. ביום חמישי שולחים לו סכום כסף מסוים. העניים משלימים כפי יכולתם והמורה – לעולם אינו דורש מהם.

קיים קשר הדוק בין המורה להורים. מלמד תינוקות לא נחשב למעמד מכובד כיון שהחברה לא יחסה חשיבות לתקופת הילדות וכיוון שתפקידו המלמד הצטמצם ולא נדרשה ממנו מומחיות רבה, לפיכך פנו למקצוע אנשים בלתי מוכשרים שלא הצליחו למצוא את מיקומם באומנויות אחרות.

בישובים צעירים עסקו בלכידת יתומים או נערים מחוסרי פרנסה מאחר שלא נמצא אדם מבוגר שישפיל עצמו בעבודה כזו. המלמד בתימן לא היה זקוק להשוואה או בהכשרה. כל הרוצה או כל מי שנאלץ לעסוק בהוראה מחוסר ברירה אחרת פנה למלמדת, אף על פי כן אין להסיק מכאן על יחס אדיש ללימוד הילדים. אפילו היה קיים לחץ חברתי על ההורים שלא לימדו את בניהם, ואף נקטו בהם באמצעות כגון: לא היו סולחים להם, לא היו מצרפים אותם למניין לתפילה.