"אמא". נועה'לה בת התשע נכנסת הביתה, לחייה אדמוניות וכל כולה אש להבה. "אני צריכה לשאול אותך משהו!".
אני מוציאה את עצמי ממכונת הכביסה ויחד איתי יוצאות שלש מגבות רטובות וגרב.
"איפה השלום ומה כל כך בוער?" אני שואלת.
"אמא!" היא נרגשת באמת, "אני חייבת לדעת לאיזה סמינר אני הולכת! זה דחוף לי מאד!!".
הילדה תבינו, בת תשע (!) ועולה לכיתה ג'. השנה ברוך השם היא בקייטנה של חודש נפלא חינם (למי תודה למי ברכה?) ושם מסתבר, יש להן לבנות הרבה זמן לפטפט בענייני העתיד.
"אני חייבת לדעת!" היא משולהבת.
אם אני אצחק עכשיו היא תיפגע עמוקות. אשר על כן אני מתאפקת מאד, ושואלת בקול רציני עד כמה שאני מצליחה: "מה האפשרויות?".
נועה'לה ערוכה: "אז ככה: יש את החדש – ריקי הולכת לשם כמו אחיות שלה. יש את היותר חדש – דבורי ואסתי הולכות, ויש את ה… רביעי."
"את מתכוונת השלישי?!".
"לא! הרביעי! ככה אמרו בכיתה שלנו. המון בנות הולכות לרביעי. הוא יותר חדש מהחדש האחרון!".
אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת.
"אתן עוד לא בכיתה ג'" אני מזכירה לה. "אי אפשר עוד לדעת! יש עוד הרבה מאד זמן!" אני מקווה בכל ליבי ומאודי.
"את מתכוונת" היא מכווצת את מצחה במחשבה עמוקה, "שעד שאנחנו נגיע לכיתה ח' יהיו עוד סמינרים חדשים. כלומר, יותר חדשים??".
אני מהנהנת. זה רעיון.
"אל תחשבי על זה עכשיו מתוקה" אני אומרת וחושבת שזהו, בזה זה נגמר.
נועה'לה הולכת אחרי לחדרון הכביסה.
"איך אני יכולה לא לחשוב על זה?" היא מתמרדת, "כל הכיתה שלנו מדברים על זה. כולן יודעות לאן הן הולכות ורק לי אין אחות גדולה ואני לא יודעת".
אני תקועה עם הראש בתוך המייבש.
"זה מעצבן!" היא אומרת. "תבטיחי לי דבר אחד!" זה ברור שיש לה תחושה של מסכנה, כזאת שחייבים להבטיח לה דברים, "את שומעת אמא?".
"אני שומעת מתוקה".
"שאני לא אלמד בסמינר שמקבלים בו כל אחת!".
זה כבר יותר מידי. אני יוצאת לגמרי עם הראש ועם הכול – מתוך המייבש.
"מה???".
"אסתי אמרה שאם אני לא קובעת מעכשיו לאן אני הולכת, יכול להיות שאני אצטרך ללכת לסמינר שמקבלים בו כל אחת!".
"תגידי לאסתי שכל אחת זה גם את וגם היא, וגם כולן" אני עונה בחריפות.
"ידעתי! ידעתי שזה מה שיקרה בסוף!" עכשיו היא בוכה. לגמרי. "ידעתי שתגידי כל מיני דברים כאלו! תמיד את אומרת דברים כאלו".
אני מנסה להשתלט על כעסי. היא באמת לא אשמה. ילדה קטנה ששופכת החוצה במילים את הדור.
"תראי חמודה, למה אנחנו לומדות בכלל בסמינר את יודעת?"
"בגלל שרה שנירר?" היא מציעה. שנה שעברה יידעו אותן לדמות הצדקת.
"כן. ושרה שנירר רצתה שכל הילדות יהיו צדיקות, שלא ילכו לרחוב, שלא יהיו כמו הגויות. היא רצתה שנלמד יהדות ונהיה טובות…" אני לא בדיוק יודעת איך לנסח את עצמי וקצת מתבלבלת. אני משגרת תפילת בזק לקב"ה, שיעזור לי.
"היו כמה ילדות שלא היה להן איפה להתחנך" היא אומרת בידענות. "שרה שנירר לקחה אותן ולימדה אותן על יהדות!".
"נכון! ומי את חושבת היא קיבלה לסמינר? כל מי שרצתה להיות בסמינר, כי היא שחשבה שזה טוב לה וטוב לעם ישראל".
"הן היו צדיקות" היא אומרת לאחר הרהור. "זרקו עליה אבנים אז היא לקחה אותם ובנתה בית ספר!".
"אהה. בדיוק".
"היא הייתה ממש מיוחדת" היא אומרת שוב. שוכחת את הנושא המקורי ונסחפת בקסמי הדמות הנערצת. "רוצה לראות את השיר שלימדו אותנו עליה?"
"כן". ראיתי אותו אלף פעמים. שיר יפה. משהו על זה ששרה שנירר מתבוננת משמיים על כל 'בית יעקב' ושמחה בפועלה.
היא רצה לחדר שלה ומביאה את פיסת הדף הקמוטה משימוש, של השיר, שכתבה איזו מורה מוכשרת במיוחד על דמותה של מייסדת "בית יעקב".
השיר מתחיל בערך ככה:
האם ציפית, האם קיווית, שזה מה שיהיה?
האם חשבת, האם ייחלת, שכל הנס יקרה?
בקראקוב, כשילדה ראשונה נכנסה לחדרך,
האם ידעת, שעוד מאה הכול יתהפך?
אני לא יודעת למה, אבל כששמעתי, שם – בחדר הכביסה, בפעם האלף ואחת את השיר המרגש, רציתי רק לבכות.