בוקר אחד השבוע נכנסה אלינו בטעות הביתה יונה אחת. היא רצתה מאד לצאת אבל לא קלטה שהחלון פתוח. זו הייתה פעילות מבצעית מלמדת מאד.
בהתחלה, חשבנו לעצמנו, כמה היא לא חכמה, היונה הזאת. הלוא לא רק שהחלון פתוח. גם הדלת של המרפסת פתוחה: צאי יונה קטנה, צאי! אבל לא. היא התעקשה לחבוט את ראשה שוב ושוב בחצי הסגור של החלון, ואני חשבתי שזה יכול להיות משל נפלא לבני אדם. לפעמים אנחנו מצויים בכלא דמיוני. כלא הנפש, שהוא גרוע יותר מכל כלא פיסי אחד. הבעיה היא, שאנחנו גם האסירים וגם הסוהרים. החכמה היא רק להיזכר, שהמרפסת פתוחה.
ניסתה היונה לצאת מהסלון שלנו.
היא נקלעה אליו עם שחר
כשחיפשה הרפתקאה אצלנו,
בסלון הפשוט עד מאד.
בחמש בבוקר, הוא היה נראה לה מעניין
אבל עכשיו, בשבע, היא התעופפה בו,
מעופה נמוכה ומיואשת,
ולא הצליחה לצאת.
כפעם בפעם ניגשה לחלון הפתוח למחצה
ושוב ושוב נחבטה בזגוגיות
כשהבעה אווילית מאין כמותה בעיניה החרוזיות.
"פשוט תלכי אל החצי הפתוח", אמרנו לה
היא לא הקשיבה.
יותר מידי שקועה הייתה בלחבוט לעצמה את הראש בחצי הסגור.
נוצות בכל הגדלים התפזרו בסלון
שרידים קלילים למאבקה העיקש והכאוב.
"נסי את הדלת הגדולה והענקית הזאת", אמרנו לה
ופתחנו עוד יותר את דלת הסלון המובילה אל המרפסת.
אבל היא הייתה נעולה מאד על החצי הסגור, היונה.
היא רצתה לצאת! אבל רק דרכו!
שני עורבים מרושעים עמדו במרפסת על יד וגיחכו
"אם את נכנסת את צריכה לבדוק קודם אם יש יציאה", קרעו לה
היונה התעייפה והלכה לשבת בפינה בכנפיים שמוטות, בראש מורכן, ובכתה.
אפיסת כוחות לגמרי.
מרחמת כל כך על עצמה, ונהנית.
"היא כל כך מסכנה", בכתה הילדה שלנו
"סתם לא חכמה", אמרה הגדולה
שניה או שתיים עמדה על יד המפתן.
מהססת.
ויצאה.
"תמסרו ד"ש", אמרה לעורבים וחלפה על פניהם בטיסה חדה
אל שמי התכלת.