בשירים ובסיפורים צבועה הילדות בצבעי פסטל ורודים. אך האמנם? מי הצליח למחוק את הקשיים והעצב שחווים ילדים ומתמודדים איתם ביום יום בעולמם הצר וה"שטותי"?!
האם אכן תקופת הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים? מי היום עדיין חושב כך? בואו נראה: אל מה מביאה אותך כניסת סדנאות הטרנדית היום כל כך, לתוך אותו מדור ישן? מה מוצא שם כל אחד?
חזרו רגע לעולם הילדות. עצמו עיניים וחזרו לשם- הנה אתן בפנים. האם מחייכות למראה ילדה עליזה מרחפת לה בין שדות וקוטפת פרפרים?
אתן ודאי נזכרות גם ברגעים כואבים: גננת מעליבה, חברה הולכת להיות חברה של ילדה אחרת… אמא שאין לה זמן להבין. מי זאת שמה מעליבה אותך בגן? מי צוחקת על השביל העקום שלך בקוקיות? מלכת הגן?…
גם בנים לא מתחמקים מכאב. אתה, מי לקח לך בדיוק את האופניים שאתה רצית? מי החליט פתאום שהוא חבר רק של שמוליק, יותר, והוא ושמוליק הולכים ומסתודדים ומותירים אותך מאחור, עגום עיניים? כועס, שבור…
נו. נזכרים בתחושה? באין אונים המתפשט באני הרמוס והפגוע? בדמעות? בבכי כאילו סוף העולם קרב?
**
אנשים רבים, שנחשבים היום מצליחנים דווקא זוכרים הרבה דברים לא מי יודע מה טובים מהילדות שלהם. רגעים של עלבון צורב, מישהו צוחק עליהם ומלגלג, והם קטנים ומחונכים ולא יכולים להחזיר טראומות קטנות למן סטירה בלתי צודקת, ועד אבא ואמא מתווכחים מרות במטבח.
ואנחנו בכלל לא מדברים על נפוליאון, שסבל מאוד מהופעתו נמוכת הקומה, והראה לכולם מי הוא באמת. אנחנו מדברים על ילדים, שלכאורה ילדותם רגילה ומאושרת:הורים, בית חם, סביבה טובה וכל מה שצריך. אנחנו מדברים על ילדות חסרת מאורעות קשים יוצאי דופן, כמו אב מכה, או אם בדיכאון. אנחנו מדברים על ילדים רגילים, בבית רגיל, עם רגישות רגילה, ועם עלבונות וקשיים רגילים לחלוטין. רגעים רגילים של מבוגר לא מאמין, מורה מאשים בלי סיבה, חברים לועגים, צוחקים צחוק צורם.
רגעים רגילים לגמרי, רחוקים מאוד, אבל עדיין חיים ומדממים. העלבון עדיין מופיע בגל. רגעים רגילים שזכורים לא לטובה בילדות המאושרת.
רבקה פלא, היא יועצת חינוכית, מורה, ואף אמא לילדים בעצמה, והיא טוענת בלהט: "לא! הילדות היא לא התקופה המאושרת ביותר בחיים!
אני במסגרת עבודתי יכולה להעיד: לילדים יש בעיות. יש להם התמודדויות ויש להם רגעים קשים שאכן בהם הם מרגישים לא פחות חזק ממבוגר, ויש גם כאלו שסובלים מאוד.
אלא מה? הסבל שלהם הרבה יותר גרוע, כי אין להם כלים להתמודד עם אותה עוצמה רגשית כמו מבוגר. הם עדיין לא יציבים רגשית, אין להם חוש הבחנה, המערכת שלהם עוד לא בנויה, ופעמים רבות, במקרים של כאב, הם לא יודעים איך להגיב. הם מבולבלים ועצובים…
בדרך כלל, בעיות מנוסחות ומוסברות היטב מגיעות אלי רק אחרי גיל אחת עשרה. עד אז הילדים לא ממש יודעים להסביר מה מציק להם.
בכלל, עד גיל שבע, ילדים שיש להם בעיות לא מודעים בכלל שזו "בעיה". הם חושבים שככה זה וזהו זה.
למשל, ילד שאימו צועקת עליו בצורה עקבית, ולאו דווקא בשביל חינוך, כמו בשל איבוד שליטה עצמית ותסכולים.
הילד לא יודע שזאת "בעיה". הוא יודע שזה לא נעים לו, שהוא עצוב. אבל מכיוון שהוא עדיין לא יצא מ"המעגל המשפחתי" הוא לא מבין שזה לא צריך להיות כך.
בגילאים כאלו, על ההורים והגננות לפקוח עין ולטפל בבעיות (בתקווה שלא הם עצמם הבעיות..(. הם צריכים לעצור את הגלגל, כי ילדים שמצויים במצוקה רגשית כלשהי עלולים להגיע לחוסר תפקוד".
אם למשל יש לילדה בעיה בגן, ילדות צוחקות עליה, אין לה חברה, זה יכול להגיע לחוסר תפקוד? והלא יש עוד עולמות בהם טוב לילדה. כמו בבית, נגיד, עם אחיה. או עם חברות בשכונה…
אנשים רבים, שנחשבים היום מצליחנים דווקא זוכרים הרבה דברים לא מי יודע מה טובים מהילדות שלהם. רגעים של עלבון צורב, מישהו צוחק עליהם ומלגלג, והם קטנים ומחונכים ולא יכולים להחזיר טראומות קטנות למן סטירה בלתי צודקת, ועד אבא ואמא מתווכחים מרות במטבח.
"יש בעיות שיכולות בהחלט להביא לחוסר תפקוד. זה תלוי כמובן בעוצמת הבעיה לעומת גיל הילד. ילדה בגן, בדרך כלל לא תיכנס לחוסר תפקוד בגלל שצוחקים עליה בגן, בהנחה שבבית טוב לה. אבל ילדה שכבר נכנסה ל"מעגל החברתי", והחברה הרבה יותר חשובה וחיונית ומרכזית בחיים שלה, בהחלט יכולה להגיע למשבר עמוק מאוד.
יש ילדים שבגלל האישיות הפרטית שלהם, בגלל התמיכה המשפחתית ועוד כל מיני גורמים, יכולים פשוט להתעלם מהבעיה ולא להישבר בגללה, אבל יש רבים שכן.
מגיל שתיים עשרה ואילך אני נוטה לחלק את הבעיות שמגיעות אלי לשתיים:
בעיות שגרתיות:מריבות בבית, מלכה בכיתה, מורה שלא מסתדרים איתה.
בעיות נדירות יותר וקשות:ילדה שבכלל אין לה חברות, בחור ישיבה צעיר שלא מתמודד עם הלימוד, שה'חוץ' קורץ לו..
לגבי החלק הראשון:הבעיות, על אף שהן חוזרות ונשנות הן קיימות. השאלות אינן נגמרות, ואין ברירה. אני מתייחסת שוב ושוב לאותה "מתוסבכת" על מדריכה, ולאותה "אחות קטנה" שאחותה הגדולה מעליבה אותו.
אבל אלו הן בעיות רגילות, שמה שאני עושה בהן, זה בעיקר להרגיע, להכניס לפרופורציות, להסביר שהשד לא נורא כל כך, וזה יעבור אם כך ואם כך.
אבל לגבי החלק השני, אני עונה ומשתדלת, אבל אני גם מבקשת טלפון ושולחת לייעוץ מקצועי.
כי אם אין ברירה, ומסיבות תמוהות ההורים לא מטפלים, לא שומעים, לא מקשיבים, ומבחינה שלילדיהם קשה, אני מרגישה שאני חייבת להיכנס לתמונה".