ילדים רבים מסתובבים וגם לא מעט מבוגרים מתהלכים גם בשנות חייהם המתקדמות, עם תחושות כבדות של האשמה כלפי הוריהם. לעיתים תהיה זו התנהגות ספציפית של אחד ההורים שנחרטה בלב ומסרבת להימחק, ולעיתים תוצאה של סטיגמה שדבקה בהם בילדותם והיא רודפת אחריהם גם בהמשך החיים.
כיצד משתחררים מהתחושות הקשות? ומהי אבן הבוחן לבדיקת האמת המסתתרת מאחוריהן? זאת ועוד בכתבה שלפניכם.
כאשר הילד קטן, הוא רואה ותופס דברים באופן סובייקטיבי לחלוטין. בדרך כלל אינו יכול לראות את התמונה הכוללנית. הוא לא מבין למה הוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך. הוא לא מסוגל להבין למשל שאמא עכשיו אחרי לידה והיא קצת מדוכדכת, או שאבא ואמא לא ממש מסתדרים כלכלית ולכן קשה להם לשאת את משא הילדים, ולא תמיד יש להם סבלנות"…
- "הייתי ילד סנדוויץ' – לא סתם סנדוויץ'. עמוק בתוך הכריך, דחוס ומכווץ בין שלושה בנים מעלי ושלושה מתחתי. לא הייתי מיוחד בשום דבר, אפרורי ורגיל. ההורים שלי לא ראו בי משהו מיוחד".
- "אמא שלי הייתה יותר מידי דאגנית, ממש חשתי חנוקה. עד היום אני זוכרת את הטיול ההוא שהפסדתי בגללה כי היא שמעה שיש איום על פיגועים (אבל כאן אנחנו חיים. מה לעשות?). אני נזכרת בכל הפעמים שלא הניחה לי לבוא לכל מיני אירועים כיתתיים וחברתיים בגלל סיבות דומות, ופשוט – בא לי לבכות".
- "בבית שלנו הייתה משמעת כזאת נוקשה. היינו כמו חיילים. אמא הייתה "המפקדת" והיא הייתה קשוחה מאוד בכל הנוגע למשמעת".
- "את הבת שלי לא אזניח בלבוש. אף אחד לא יצחק עליה שהשביל שלה בקוקיות הוא עקום. אפילו אם לא יהיה לי כסף – את המראה שלה אשים בראש סולם העדיפויות".
- "אבא שלי לא היה לו הומור בכל מה שקשור לשובבות שלנו".
משפטים אלו ודומים להם, נשמעים רבות באוזני ידידים ומכרים, ומפיהם של אנשים ברמות מגוונות של השכלה ומעמד.
ואתם כבר וודאי נתתם כותרת, מכנה משותף: לרבים מאיתנו יש פצעים ברמות שונות של הגלדה משנות הילדות. הרבה מהם קשורים ישירות לבני משפחתנו או למבוגרים שסבבו אותנו, ומבלי משים – פצעו את נשמותינו
במודע או שלא במודע – אנחנו מרבים להאשים את הורינו. מדוע? והאם כשאנו הופכים להיות הורים בעצמנו התופעה תיטשטש עם ההבנה, שלרצות יצורים קטנים ולעיתים לא ברורי הבעה וביטוי, זו משימה כמעט בלתי אפשרית?הרגישות. לעיתים קרובות מדי אותם מבוגרים הם ההורים שלנו, האנשים הכי חשובים בחיינו, הכי אהובים, הכי משמעותיים. הכאב מתערב עם האהבה והתלות והופכים לעיסה של רגישות מכאיבה.
ובכלל, מהו מקורה של אותה תופעה של "האשמת אבא ואמא" הגורפת? שמא זה פשוט הכי נוח להאשים את מי שכביכול חייב לנו, מי שלעולם לא יפסיק לאהוב אותנו גם אם נטיל עליו את כל ההאשמות בבעיות שלנו?
האם יש צורך בסוג מסוים של אופי או שכל כדי להיות שלם עם הילדות שעברנו?
"לא קיבלתי מספיק"
"בכל הקשור לדברים שאנשים סוחבים איתם מילדות" אומרת הפסיכולוגית ד"ר מרים אדאהן, "אין מקום לשכל. זהו עניין של רגש. כאשר הילד קטן, הוא רואה ותופס דברים באופן סובייקטיבי לחלוטין. בדרך כלל אינו יכול לראות את התמונה הכוללנית. הוא לא מבין למה הוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך. הוא לא מסוגל להבין למשל שאמא עכשיו אחרי לידה והיא קצת מדוכדכת, או שאבא ואמא לא ממש מסתדרים כלכלית ולכן קשה להם לשאת את משא הילדים, ולא תמיד יש להם סבלנות".
מעצם טבעם הורים רוצים לתת, ואכן מעניקים ככל יכולתם, אהבה ואת מירב החום לילדיהם, אבל לא תמיד המלאי והיכולת מקבילים לצורך של הילדים. מה שיכול לעזור להתמודד עם אותה תחושת כעס והאשמה, מלבד מצוות כיבוד אב ואם, היא הידיעה והאמונה האמיתית שכל אחד מאיתנו קיבל את הילדות שהקדוש ברוך הוא חשב שמתאימה לו. לעיתים, זהו חלק ממכלול נסיונות החיים שלנו.
"ילד קטן אינו יודע שההורים שלו מוגבלים. הוא אגוצנטרי מטבעו ורוצה תשומת לב מלאה כל הזמן, בדיוק כפי שהוא מצפה למילוי מכסימלי של שאר צרכיו הגשמיים. הוא רוצה אבא ואמא יציבים, חזקים ושמחים. ברגע שאינו מקבל משהו מכל התפריט הזה – הוא כועס ומתוסכל. הוא קטן וחסר אונים מול חומה של מבוגרים שלכאורה הייתה אמורה להעניק לו חומת הגנה, והיא – לא עושה זאת".
אדאהן ממשילה את אותו ילד לאדם מבוגר שהזמינו אותו כאורח לשבת ולא נתנו לו אוכל.
"ברור שתחושתו תהיה תחושה של כעס ורמייה. אותה הרגשה רעה נשארת, נכנסת בפנים ואף גוברת ומשתכללת. כך שמתקבל אדם בוגר, ייתכן משכיל או רגיש מאוד למוגבלות הזולת, אבל עדיין כועס או מרגיש רע כלפי הוריו או מישהו מהם".
"כך גם ילדים שנשלחו לפנימיה בגיל צעיר מחוסר יכולת של ההורים לטפל בהם, ינצרו בליבם כעס תמידי להוריהם, ולא יוכלו להתחשב במצב המשפחתי של אז עד שלא ידברו על כך עם איש מקצוע. כי כאמור – הדברים הללו לא קשורים כלל להבנה שכלית".
לדברי אדאהן, אותה תחושה שותפה להרבה מאוד אנשים. "לא יהיה זה מופרך לומר שרוב הילדים מרגישים שלא הובנו כראוי, שלא קיבלו את מה שהם היו כל כך זקוקים לו בכל מיני תחומים. אולי בשל כך הקדימה התורה בדיבר "כבד את אביך ואת אימך" על לוחות הברית. אולי גם זו הסיבה ששכרה מפורש.
מעצם טבעם הורים רוצים לתת, ואכן מעניקים ככל יכולתם, אהבה ואת מירב החום לילדיהם, אבל לא תמיד המלאי והיכולת מקבילים לצורך של הילדים. מה שיכול לעזור להתמודד עם אותה תחושת כעס והאשמה, מלבד מצוות כיבוד אב ואם, היא הידיעה והאמונה האמיתית שכל אחד מאיתנו קיבל את הילדות שהקדוש ברוך הוא חשב שמתאימה לו. לעיתים, זהו חלק ממכלול נסיונות החיים שלנו.