העדה התימנית ידועה מאז ועד היום בעקשנותה לדבר יהדות. להלן מספר פרשיות של קידוש השם בתולדות יהודי תימן וערב, סדורות בסדר כרונולוגי שיש בהן כדי להדגים את עמידתם האיתנה של בני שבט זה בגלי הרדיפות שעברו עליהם.
בני שבט קוריט'ה
ההתנצחות בין היהדות לאסלאם וקידוש השם על אדמת חצי האי הערבי החלו עם צמיחת האסלאם. בשבטי היהודים בחג'אז ראה מוחמד בתחילה בני ברית נאמנים, מאחר שהם הכשירו לפניו את הקרקע לאמונה באל אחד. אך משנתעצם כוחו, ביקש להשליט את מרותו על היהודים, ואז נפל מאבק מר בין שני הצדדים.
השבטים היהודים שרמתם הדתית והתרבותית עלתה לאין שיעור על זו של בני הדת החדשה, סירבו לוותר על קוממיותם הרוחנית ולהיספח על מאמיניו של מוחמד. במלחמת האיתנים בין היהדות לאסלאם לא היה מקום לפשרות, ולא היה מנוס מהכרעת החרב. מוחמד נחלץ למלחמה בשבטים היהודיים, שסירבו להכיר בו, והכריעם בזה אחר זה. שרידי השבטים שניצלו מן החרב, לא נפתו להציל את עורם על ידי התאסלמות ועזבו את אדמת חצי האי הערבי. בני שבט קוריט'ה, כ- 750 במספר, שנכנעו לאחר מלחמה נואשת והפקידו גורלם בידי מוחמד, נגזרה עליהם מיתה וכולם מתו מות גיבורים, לבד משנים-שלושה בוגדים, שהמירו דתם כדי להציל את חייהם.
לפי סיפורו של ההיסטוריון הערבי ואקדי, בילו הגיבורים-הקדושים את הלילה שלפני ביצוע פסק הדין בלימוד התורה (ח"ז הירשברג, "ישראל בערב", עמ' 146). לאחד מבני קוריט'ה, שהציל מוסלמי במלחמת בועאת', העניק מוחמד חנינה לו ולבני משפחתו, לפי בקשת המוסלמי הניצול. ברם, כששמע היהודי שכל נשיאי קוריט'ה נהרגו, הכריז שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בלי אחיו.
בני משפחת משתא
ר' שלם בן יוסף, מחבר מדרש "חמדת ימים", מספר כי בשנת השע"ט גזרה מלכות תורכיה שמד על ישראל. יש שיצאו מדת קודש לדת חול, ויש שנהרגו על קידוש השם. ר' יוסף משתא, אביו של המחבר ואנשים עמו נתפשו ע"י פצ'לי המלך, "והילקום וציערום עד שנגאלו בגדיהם בדם, וישבו י"ב חדש בבית-האסורים קשורים בשלשלאות של ברזל וסובלים טיט ואבנים ולבנים. והנוגשים אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר יום ביומו. ובנו עליהם בירה גדולה באלצעיד וכו' וזה שלא רצו לצאת מדת הקדש לדת החזיר המנוול. ואחר כך יצאו בכופר הרבה והיו משוטטין בעיירות ובמדינות מזלעפות רעב". (חמדת ימים, ירושלים, תרמה, חב, קג, עב).
גלות כמראן
המאה הי"ז, שעמדה בסימן ציפיה לגאולה במחנה ישראל ובמזל תנועתו המשיחית של שבתי צבי, גררה על גולת תימן גזירות קשות וכבדות. התסיסה המשיחית שהציפה את משכנות יהודי-תימן העלתה את חמתו של אלמהדי אסמעיל (1676-1644). הוא שילח את חילותיו לכל יישובי ישראל ברחבי ממלכתו וציוה להביא לפניו את ראשי העם כבולים בשלשלאות. בתוכחת נמלצת יסר אותם על שהם נושאים ראש והאשימם במרידה במלכות. כדי לכפר על "בגידתם", הציע להם לבוא בברית האסלאם. משסירבו ציוה "להוקיע אותם ערומים נגד השמש שלושה ימים, אולי יפחדו ויתפתו.
ויוקיעום שלושה ימים בחום השמש בלי לבוש שלשה ימים בבית המטבחיים בעינוים קשים ומשונים זה מזה, והיו מבהלים אותם בחרבות להסיר את ראשם מעליהם, ולא רצו להתפתות להמיר דתם. ויאסרום בכבלי ברזל ויכלאום תחת הארץ במקום אפל חשך וצלמות מקום סרוח מקום צחנה ובאשה, והיו שם שלשה חדשים". ("קורות ישראל בתימן" לר' חיים חבשוש. ספונות. ב, עמ' רנד). בזאת לא אמר אלמהדי די. בשנת 1669 הגלה את ראשי העם לכמראן (אי בים סוף) ואת יתר העם כלא במבצרים. רק כעבור שנה הוחזרו הגולים מגלותם והאסורים שולחו מכלאם.
הנגיד שלמה גמל
שמעו של שבתי צבי הגיע לתימן וירד כטל תחיה על לבותיהם של יהודי תימן הנדכאים. בלב תמים האמינו שהגאולה קרובה והכינו עצמם לקראתה. הם שבתו ממלאכתם, פיזרו כספם ורכושם וחיכו בקוצר רוח ל"משיח", שיחלצם מידי משעבדיהם ויסיעם לא"י. בשכרונם המשיחי הסיחו דעתם מאש השנאה הלוהטת סביבם. והנה יצא הקול ברחבי-תימן שהיהודים המליכו עליהם מלך (הכוונה לשבתי צבי) והם מבקשים להשתחרר מעול הערבים וליטול לידם את השלטון. התסיסה המשיחית העלתה את חמתו של אלמהדי אסמעיל והוא ציוה לאסור את נגיד היהודים ר' שלמה גמל. באחד מימות ששי, שהוא יום הקהל ותפילה למוסלמים, הזעיקו משרתי האמאם את ההמון אל רחבת העיר צנעא לבוא ולראות בהוצאתו להורג של נגיד היהודים.
ר' שלמה גמל הובא מבית כלאו כבול בשלשלאות של ברזל והמלך הציע לו להציל נפשו ולקבל עליו את דת המדינה. בשאט נפש דחה הנגיד את הצעתו של האמאם והכריז קבל עם כי לא יטוש דת אבותיו. משנה המלך והשרים שנלוו לאמאם דיברו על לבו לחוס על נפשו ועל צאן מרעיתו, והוא בשלו: "דת ישראל לא אמיר!". "ויגש שר אחד מזרע המלוכה ויכהו מכת אגרוף על ערפו עד אשר לארץ הפילו, ושלף את שלחו מעל חגורתו ויכרות בה את ראשו… וימהרו ויחלצו ממנו המשרתים את לבושו מעליו ולא הניחו אף חתיכת בגד על בשרו, כי חק הוא למשרתים לקחת את כל בגדי מחוייבי מלכות. את הראש אחר ששחקו בו ככדור, תלו אותו על שער המדינה הדרומי הנקרא באב אלימן, ואת גווית הנהרג למען אמונתו בחבל ארוך מתחת זרועותיו קשרוהו והעבירוהו בכל שוקי העיר, ואחר תלו אותה ברחוב עד לערב למען הכאיב והדאיב נפש יעקב. ואז צווה המשנה לאשר הם בתוך צרה זרה להם לקבור את הגויה לבד, ואת הראש נשאר תלוי שלשה ימים, עד אשר הוכרחו היהודים לשקול כסף רב לשומר אחד משומרי העיר בהחבא לתת להם לקברו". ("קורות ישראל בתימן" לר' חיים חבשוש, ספונות, ב, רסא-רס,ב).
גלות מוזע
גלות מוזע היא המאורע המכריע לא רק בתולדות יהודי-תימן אלא אף בתולדות קידוש השם בתימן. בעל גזירה זו הוא האמאם אחמד בן חסן (1681-1676), לוחם הרפתקן ושונא ישראל מושבע. אמאם זה ביקש להגשים בתימן את סיסמתו הנודעת של הכליף עומר "לא תהיינה שתי דתות בחג'אז". עם עלותו לשלטון ציווה להרוס את כל בתי הכנסיות ואסר על תפילה בציבור. אח"כ ביקש לטהר את הארץ מיהודים וגזר על יהודי-המדינה להמיר דתם או לעזוב את הארץ. כל מאמצי היהודים להעביר את רוע הגזירה בטענה שמימי מוחמד הם יושבים בתימן ושום שליט לא ניסה לשמדם או לגרשם – היו לשוא.
אחרי הפצרות ותחנונים, הסכים האמאם להצעת פשרה שהיהודים יגלו לשפלת תהאמה ומוזע שבחוף ים סוף – ארץ מליחה ומשכלת הידועה באקלימה החם והקשה. כל קהילות תימן יצאו אז בגולה ושום יהודי לא עלה בדעתו לקנות זכות ישיבה במחיר דת אבותיו. בין הגולים היה משורר תימן הנודע ר' שלום שבזי, והוא קונן על הגלות בקינות מרטיטות-לב. אחרי צאת יהודי צנעא בגולה הרס האמאם את בית-הכנסת הנודע "כניסת אלעלמא" (בית מדרש החכמים) ועל הריסותיו בנה את "מסגד אלג'לא" (מסגד הגלות) הקיים עד היום.
רבים מן הגולים מתו ביסורי הדרך והבאים לארץ הגזירה לא יכלו לשאת את אויר המקום ואת תחלואיו: כשני שלישים מהגולים ניספו בגלותם ברעב ובצמא, בחוליים ובמגפות. בשנה השנייה לגלות מזוע (התמ"א – 1681) מת האמאם ובמותו בטלה גזירתו. משוררי תימן המוסלמים פיארו בשירי תהילה את האמאם אחמד, שהשפיל את קרן ישראל ורומם את האסלאם. כנגדם העלו משוררי ישראל בדור ההוא את זכר הגלות בקינותיהם. ר' שלם שבזי שהקדיש לגזירה זו כמה משיריו מתנה באחד השירים את חסדי הבורא שהציל את שארית עמו:
אגדת עם מספרת שיהודי העיר חפאש, בהגיע אליהם מצוות המלך לגלות למוזע, עמדו כולם, אנשים ונשים וטף, תפשו ספרי-תורה בידם והפילו עצמם, כאיש אחד, לתוך הנהר הסמוך לעירם. אמרו: "מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוננו", ומתו כולם במימי הנהר. האגדה מוסיפה כי מאז נתקדשה העיר ורגל זר לא תעבור בה. בלילי שבועות, כיפור, הושענה-רבה, ושמחת תורה עולים קולות רינה ותפילה מתוך חורבותיהם ונרות ועששיות מאירות את חשכתה. גם חורבות העיר ובית-הקברות שלה נתקדשו, והצאן והבקר לא ירעו בהריסותיה ובין קבורת קדושיה. וכשהיתה פוקדת צרה או עצירת גשמים את יהודי-תימן היו הולכים להתפלל שם ומיד נענים (עפ"י כ"י "קורא הדורות" לר' אברהם ערוסי ז"ל).