הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ
בברכת יעקב לבניו טרם מותו אמר להם "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, ב), שמעו את הדברים והכניסו אותם לאוזניכם, אל תסירו אותם לעולם. כעת רוצה יעקב לברך אותם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם (בראשית מט, כח):
"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה.. יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (שם, ג), ראובן, אתה היית צריך לקבל חלקים יתרים על אחיך, מלכות כהונה ולויה, אך "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (שם מט, ד) – לא תקבל חלק את הנותר על אחיך, וזאת מפני – כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה, בלבלת, לקח את המיטה שלי ושמת אותה אצל לאה אמך, עשית מעשה של פזיזות ולכן אינך ראוי לקבל תוספת קדושה על האחים.
נישק ראובן את ידו של אביו יעקב ויצא ונכנסו שמעון ולוי, "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים" (בראשית מט, ה), אתם ידידים טובים, חברותא, מחוממים, "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר (בראשית לד, כה), בדרשת הבר מצווה שלהם הרגו עיר שלימה.
לא באתם והתייעצתם עם אביכם הזקן, אלא פעלתם אחרי חום ליבכם, אין לכם סבלנות ורגיעה, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (שם, ו) – שמעון, אתה זרקת על יוסף אבן בהיותו בבור, כמעט ועקרתם את יוסף הצדיק שנמשל לשור. ולכן, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (שם, ז), אסור שתהיו ביחד, אחלק אתכם בישראל, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות (רש"י שם).
נישקו שמעון ולוי את ידם של אביהם, תודה רבה אבא, ויצאו, ונכנס יהודה בחיל ורעדה כיון שידע שקולר האשמה במעשה יוסף ותמר תלוי בצווארו, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט, ח), כיון שראה אותו יעקב שניסוג לאחור אמר לו, אל תפחד, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, אתה הודעת באמת, אתה אמרת צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו), לכן יודוך אחיך.
אך הברכה לא נגמרה בכך, "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" (שם), כמעט וטרפת את בני, מכרת אותו לישמעאלים וכמעט וחלילה נטרף יוסף, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית לז, לג), היה צריך להוליד שניים עשר שבטים והוליד רק שניים (סוטה לו ע"ב), אתה יהודה גרמת לכל זה.
וכך הלאה בכל אחד ואחד מהשבטים. ולכאורה לא מובן, במקום לברך את בניו, יעקב אבינו מוכיח ומעמידתם על טעותם, הלזה יקרא ברכות?
אלא, לימדנו בכך יעקב אבינו שהברכה הכי גדולה שיכול לזכות לה האדם היא שיכיר את עצמו ואת חסרונותיו, אם אדם מכיר את חסרונותיו הוא יוכל להגיע בסוף לשלימות על ידי עמל ויגיע. אך אם אדם לא מכיר את חסרונותיו ובכל עת חושב שהוא בסדר גמור, ללא עוון וללא אשמה, הוא לא יצליח להגיע לעולם לשלימות.
ראובן בסה"כ דאג את דאגת אמו, עד עכשיו רחל הייתה עקרת הבית, וכשנפטרה רצה לשים את מיטתו של יעקב באוהל לאה, שהיא תהיה עקרת הבית, מה פתאום ששפחה תירש גבירתה? בסה"כ דאג לכבוד אמו, אך היה במעשה זה פזיזות, מדוע אתה נכנס לעניינים של אביך, תפארת האבות, דמות דיוקנו חקוקה תחת כסא הכבוד (תנחומא אמור סימן טז), אתה צריך ללמדו? זה נובע מפזיזות יתר, פחז כמים אל תותר, מדוע אתה פזיז? וגם אם יש לך הערה, תבוא ותשאל את אבא, מדוע אתה עושה מעשים בלי לשאול בפזיזות?
וכשסיים תוכחתו נישק ראובן את ידיו אביו בהכנעה והודה לו, "תודה רבה אבא, קיבלתי את הברכה הכי גדולה בעולם, גילת את סוד חיי, יש בי מידת פזיזות ופחז, ועלי להיזהר לתקן מידה זו".
וכן הוא בשמעון ולוי, "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", מה אתם עושים? תהיו מתונים, גילה להם יעקב אבינו את הסוד שהם צריכים מתינות, וכן ביהודה, הוכיחו יעקב כיצד לא נזהר במכירת יוסף, ולא ראה את העתיד לקרות. יעקב אבינו בברכותיו מצא את החולשה המסויימת שיש בכל אחד מן השבטים הקדושים ותיקן אותה.
יהי רצון שנזכה לעשות רצונו יתברך כרצונו, ונזכה לראות בקרוב בקרוב בגאולת ישראל השלימה, אמן.
