פגישה מזדמנת

פגישה מזדמנת

כשאתם פוגשים מישהו שלא ראיתם הרבה, תברכו אותו בלבביות, מספר מילים משורת דרך ארץ, ואז תעזבו אותו במנוחה!

לפעמים אין לו עצבים אליכם. הראש שלו נמצא במקומות ובזמנים אחרים ושונים לחלוטין. לפעמים הוא בדיכאון קיומי ואין לו, פשוט אין לו כוח לחייך אליכם ולהיזכר בנשכחות מימי בית הספר או הישיבה העליזים.

**

מוכת רוח ונמוכת מצב, שמוטת עפעפיים ומדוכדכת באופן נורא, עולה מיכל לרכבת הקלה, ומעבירה את הכרטיס.

הרכבת נוסעת ועוצרת בכל תחנה.

שני אנשים לקויי שמיעה מולה מתקשרים בעזרת שפת ידיים ומחייכים. אישה ערביה שראשה מחופה כפיה והיא עטויה חיג’אב עולה לרכבת. היא סוחבת כיסא גלגלים ובו נער, בנה כנראה, הוא נראה נכה מאד.

תסתכלי אומרת מיכל לעצמה. רק תסתכלי. תפעילי את המוח, אותו אזור רדום מעט במעלה ראשך, ותפנימי.  יש לך הכול ילדה טיפשה, ואת עצובה. מה יש לך? כלומר, מה אין לך?

אנשים סביבה ממשיכים לחיות, גם כשקשה להם. גם כשהם סובלים מבעיות חמורות. החיים חזקים יותר מהכל. הם נאחזים בהם, בבדלי אושר, ביום יום, בשגרה.

 היא לא סובלת מבעיות חמורות. כלפי חוץ, אין לה שום בעיה. ובכל זאת, היא לא ממש חיה. נכון יותר, היא די מתה, מבפנים.

 זה לא שהיא רוצה שיכאב לה משהו פיזי חלילה, אבל לפעמים היא חושבת, שכאב פיזי עשוי להסיט את הכאב הנפשי הנורא הזה, בלב.

היא מנסה לארגן בראש את המטלות: סידורים חשובים בעיר: צעצוע חשמלי לתקן, נעליים להחליף מידה, טפסים לקחת מאיזה משרד רואה חשבון. היא תעשה הכל, מן הסתם. כמו מתוך רוטינה, אוטומטית, חצי רובוטית. כי צריך להמשיך לסחוב.

“שלום!” קול מוכר. רבקי! חברה טובה לשעבר. פניה אור ועיניה מחייכות, חיוך אמיתי מאחורי המשקפיים.

לא. לא לא!! בבקשה לא.

דווקא כן!..

“מה שלומך? לא שמעתי ממך המון זמן. הכל בסדר, ילדים בית עבודה?”

מקלפת מעצמה חיוך, ממלמלת מיכל משפטים שנראים כאילו היא באמת באמת מתרגשת מהפגישה.

“בואי, יש פה מקום. איפה את צריכה לרדת? באיזו תחנה?” רבקי, מלאת עיזוז וכוח, מתנהלת לכיוון הספסל, ואיתה השקיות והתיקים וגם מיכל. אחריה.

“איזה יופי לראות אותך. ממש כמו לחזור לעבר.. לימי הסמינר”.

סמינר? מה זה?

“איפה את עובדת היום? זוכרת את  עליזה בנדיקט, היא התארסה ממש עכשיו. תארי לעצמך להקים משפחה בגיל 35″….

רבקי מדברת ומדברת. ומיכל ממלמלת מידי פעם, מנסה לחייך, משתתפת בהנהוני ראש. כואב לה בעיניים מזה.

ברכבת אין פקקי תנועה, ולכן,  הזחל הענק ואפור  מגיע די מהר לתחנה.

“אני צריכה לרדת פה”, מתנצלת מיכל

“אוי. חבל”. רבקי מצטערת מכל ליבה.

“אנחנו נדבר”, אומרת מיכל ומשקרת מאוד.

“בטח נדבר!  את נהיית. כזאת… כזאת רגועה, שלווה, רואים שהחיים היטיבו איתך” אומרת רבקי ופניה לובשות ארשת של מגדת עתידות. “היית פרא אדם בסמינר. נהיית מטרוניתה”.

מיכל מחייכת הפעם על אמת.