עשר שנים והבנה אחת

עשר שנים והבנה אחת

כל לידה של ילד היא אושר גדול. כשהוא נולד בריא ושלם…

לפעמים, כשאני שומעת אימהות מתלוננות על כל מיני דברים שקורים להם בגלל תינוקות, כמו שאינן ישנות מספיק, או, שהבית מתבלגן חיש קל, אני ממש חושקת שיניים כדי לא לספר להן את הסיפור שלי. הסו הס, אני רוצה להגיד להן. תהיו בשקט ותקבלו באהבה כל יום שבו אתן זוכות שהדאגה שלכן בקשר אליהם תהיה הבית המבולגן…

שלא תטעו. גם אני הייתי כזאת פעם. גם אני בשני הילדים הראשונים והמקסימים שלי, בן ובת, נטיתי לחשוב לפעמים, ולו בירכתי המוח, במקום הסודי ההוא, שלא מדברים עליו, כמה ממממ… מאתגר הוא עולמה של אם ממוצעת לשני ילדים ממוצעים. קטנטנים עדיין, תלויים בה מאלף ועד תו, נכנסים לה לורידים יום וליל עם צרכים ורצונות ובקשות ובכיות… כמובן שהאהבה המאכלת אליהם, אותה אהבה מופלאה שנטע בנו הקב”ה לילדים, מחפה על הכל, והופכת הכל מאד מגומד. ובכל זאת…עדיין, התחושה של השפחה החרופה מבוקר ועד ליל, הייתה מלווה אותי במסתרים.

עד… שבני השלישי והמקסים, נתן, נולד.

די מיד לאחר הלידה, ידענו, שהוא סובל ממום פנימי קשה.

הייתי עייפה ותשושה לאחר לידה מסובכת. אבל רק דבר אחד עניין אותי. אותנו.

“מהו חומרת המום והיקפו?” שאלנו שוב ושוב את הרופאים.

לא הייתה להם תשובה ברורה.

לאחר שהוא עבר סדרת בדיקות מקיפות נקראנו לחדר הרופאה הבכירה.

“המום הזה הוא די נדיר”, אמרה הרופאה. “כרגע הוא עוזב את בית החולים אתכם כמו כל תינוק רגיל. אבל…יתכן מאד, שבעוד כעשר שנים הוא יצטרך לעבור ניתוח מסובך בחו”ל לתיקון המום שאיתו הוא נולד, אחרת, זה עלול להפריע להתפתחותו התקינה ולבריאותו בעתיד”.

בגיל עשרים ושבע הבנתי לראשונה מהם רגשות מעורבים.

מחד, שמחנו שהתינוק בריא עכשיו. שיש לנו עשר שנים רגילות בעזרת השם, ומאידך… השנים חולפות מהר, והניתוח המסובך המובטח, די מטיל עננה…

השנים חולפות כמו שנים, במהירות דו רפורטית.

נתן התפתח להפליא, והיה לילד יפה תואר וחכם באופן מדהים. לא היה ניתן להאמין, שעל הילד הזה מרחפת סכנת חיים ודאית.

העשור הראשון לחייו עבר ביעף. בינתיים נולדו לנו עוד שלשה ילדים.

פתאום מצאנו את עצמנו עומדים מול הצורך לערוך את הניתוח היקר, ועוד יותר מצאנו, שאין לנו כל אפשרות לממן אותו. מדובר על עלות של מאות אלפי דולרים, עוד לפני הוצאות נסיעה ואירוח.

התחלנו במסע בירורים נרחב לבדוק מה ניתן לעשות בעניין, כאשר הדבר האחרון שרצינו היה לצאת לציבור במסע התרמה להצלת חיי הילד שלנו.

הבירורים העלו שאין לנו הרבה מה לעשות. אין קיצורי דרך, והדרך לניתוח הפרטי בארה”ב כרוכה בתשלום עצום שאין בידינו את האפשרות המעשית לשלם. מלבד זאת, אנחנו אמורים לממן את שהותנו בארץ הנכר, על מלון וודאי שלא היה ניתן לדבר, ולא היה לנו מאיפה להתחיל לחפש מקום ללון בו.

היינו שבורים ורצוצים. את אשר יגורנו בא.

החלטנו להשאיר את זה בידיו של הקב”ה.

“בדרך טבעית זה לא יכול להתרחש”, אמר לי בעלי. “אין לנו אלא לצפות לנס. תתפללי אליו. ותגידי לו שאת מפקירה את העניין בידיו בלבד, כי באמת, אנחנו נמצאים במצב הזה של אשא עיני אל ההרים… עזרי מעם השם”.

וכך עשיתי.

יום יום דיברתי עם הקב”ה. התחושה הזו של החוסר אונים המוחלט, והידיעה שאנחנו תלויים אך ורק בחסדיו, היא חוויה אדירה, שאין דומה לה. אבא תעזור לי. אבא האוהב. רק אתה. ר ק אתה יכול!

יום אחד, קיבלנו טלפון מאחד מעסקני הרפואה הבכירים ביותר ששמע על המצוקה שלנו כבדרך אגב מעסקן רפואי אחר עמו הוא עומד בקשר.

 בשיחת הטלפון בישר לנו העסקן כי בתקופה הזו קיימת פירצה באחת מחבילות הביטוח המונפקות בארה”ב, ואם נמהר להצטרף לתוכנית במתכונתה הנוכחית נוכל לקבל כיסוי מלא של הניתוח כולו!!!

אמנם גם  זה לא היה סיפור זול במיוחד. בשביל להצטרף לתוכנית הספציפית היינו צריכים לשלם עשרות אלפי שקלים, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הסכום העצום שהיינו אמורים לשלם אם הניתוח היה נערך במימון מלא שלנו.

לאחר התייעצות דחופה עם אחד מפוסקי הדור שליט”א מיהרנו להצטרף לביטוח הרפואי שהגיע אלינו בדרך פלא והיה השליח הישיר להציל את בננו היקר.

הדברים החלו להתגלגל.

טלפון לאחר מכן בישר לנו, שאחת ממכרותיי, הצליחה להשיג לנו מקום לשהות בו. בייסמנט של משפחה יהודיה עשירה המתגוררת בסמוך ממש לבית החולים, ואשר מארחים בשמחה של מצווה כל מי שזקוק למגורים ליד בית הרפואה.

….

הניתוח מאחורינו. ההבנה העמוקה שרק תפילה מנחה אותנו בחיים, טבועה עמוק בלבבנו, ובכל פעם, כשאני פוגשת אם עייפה ומתוסכלת, אני מספרת לה בעדינות את הסיפור של נתן, ומרגישה. ממש מרגישה, איך טיפה של הבנה יורדת על ראשה, ואיך היא נאנחת בסוג של הקלה והבנה. איך היא מקבלת פרופורציות ואיך היא מצטמררת מהתפיסה, ששוב, תפילה, ורק תפילה…