על רווקות מאוחרת

על רווקות מאוחרת

עדיין מתגוררת אצל אמא שלי. יש לי חדר. (עדיין תלוי בו הפוסטר של הלו קיטי מכיתה ו‘).  אבל רוב השבתות  אני נותנת אותו לזוגות נשואים אחי הגדולים ו..הקטנים ממני שכבר התחתנו.

לא שלא כיף לי בבית. אבל אמא שלי כל כך עצובה בגללי, שאני מעדיפה לראות את זה כמה שפחות.

אני עובדת עד שעה מאוחרת. דווקא בעבודה מאתגרת עם סביבה אנושית מאירת פנים. משתדלת לא לחזור הביתה מייד בתום העבודה. קשה לי לספוג את הכאב שלה ושל אבי היקר. כאב של אנשים   שהכי רוצים בטובתי בעולם, ואשר היו,  כל אחד בנפרד,  לתלוש זרוע או למכור כליה לו זה היה עוזר. אבל זה לא. האמת היא שלא קשה לי עם המצב כמו שקשה לי עם הכאב ש ל ה ם. עם גורלי די השלמתי.  אני החיה הזו, שנקראת עצלן, והולכת שני סנטימטר בשעה. כל החברות שלי כבר אוחזות בילד הרביעי או חמישי, ואני עדיין

שערותיי מידלדלות, קמטים קלים מקשטים את זוויות עיני זה מכבר. אני זקנה בת שלושים שלא עשתה את הצעד ההכרחי במגזר”.

**

יותר ויותר בחורים ובחורות  מצטרפים כל שנה לעדת החיים ברווקות מאוחרת. האם מדובר בעליה טבעית כמו זו של כלל האוכלוסיה, או שמא האחוזים עולים ומדובר בתופעה מדאיגה ההולכת וגוברת ?

יהיו כאלו שיאמרו לכם שהעולם המודרני סוחף את ציבורנו גם בנושא הזה. עלמים ועלמות  מעדיפים לחכות למציאת הנסיך/ה המושלם/ת מאשר לשבור צלחת עם מישהו שהנתונים מתאימים, אמנם, אבל משהו קטן מפריע.

ויש את הסוגיה העבה,  שמטרידה עד מטריפה מטפלים ושדכנים, הורים ומכרים, המנסים ללא הרף לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה, ולזווג זיווגים, ומגלים שאכן, קל יותר לחצות את ים סוף. רבים מהם אוהבים, בתסכולם, להאשים את הרווק/ה התורנ/ית: לו היית עסוקה פחות בעבודה. לו היית מתפשרת יותר. לו היית מוכן להשלים עם פגם חיצוני קל. לו היית רוטשילד…

האם זה הוגן? האם זה נכון? האם ייתכן שיש צידוק מאחורי אמירה כמו- בחור שבאמת רוצה, ימצא. בחורה שבאמת רוצה, תתפשר. תדחף. תבלה יותר בדייטים.  תסכים ליותר פגמים….

האמנם?

או שמא זה עוול. ובעצם. זה עניין של מזל. זה רצון השם וזה הכל?

“המילה זיווג מעוכב היא כפירה בעיניי מכיוון שבעניניי זיווג אין לנו שום עשיה”, אומרת הרבנית ימימה מזרחי, המלווה רווקות רבות.

ואולם מייד אחר כך היא מוסיפה. “רק אל תתייאשו לי!  רק לא לומר נואש . רק לא להפסיק לחפש. כי תפילה והשתדלות אמיתית עשויים לקצר את הדרך משמעותית.

אז אנחנו חוזרים לשאלה. האם זה נטו מזל ואין מה לעשות?

אולי. אבל הסטטיסטיקה אומרת אחרת.

היועצת א. רס  מירושלים המטפלת בבחורות רווקות מהמגזר הדתי, טוענת, כי אין כמעט בחור/ה שאי אפשר לשנות אצלו/ה תפיסה, ובכך לקצר את תהליך ההמתנה ולזרז את החיפוש, את המציאה. והנתונים מעידים בשטח.

“כמעט כל בחורה שעוברת טיפול נכון, מצאת לאחריו את זיווגה. אם זהו פחד מודחק, דוגמא אישית לא טובה מבית, ניסיון רע, חוויה מהילדות, התעללות חלילה, כל אחד מהדברים הללו, עלול להוביל לרתיעה מסגירת שידוך. וטיפול עוזר!!

הכרתי בחורה שהכל התקדם יפה וברגע האחרון היתה נרתעת ומבטלת הכל ללא סיבה הגיונית.

הדבר חזר על עצמו שוב ושוב ושוב. לאחר טיפול ארוך, הסתבר, שהייתה לה חוויה מודחקת מילדות. טיפלנו. וברוך השם היום היא נשואה באושר”.

“אני מטפלת הרבה במעוכבי שידוך”, אומרת מירי פסח, מטפלת רגשית, מנתניה, “היום בעיקר במעוכבות חד גיסא לא ניתן להאשים אותם, על אף שהחברה אוהבת לעשות את זה, ומאידך, יש לשבת בהחלט ולבחון איתם את תפיסת הזוגיות אצלם. תפיסת מערכת היחסים. אין ספק שתימצא  שם בעיה לא קטנה’.

“אני שומעת הרבה את המילה “בררנית”, אומרת מ. ש. רווקה הת 42 מירושלים. “זה כל כך לא נכון. לפחות לא בחמש שנים האחרונות. השוק דל היצע למדי, ואבסולטית אני אומרת לך- לא היתה לי שום הצעה רלוונטית שדחיתי! ניסיתי הכל והייתי מוכנה להתגמש, להתפשר. אבל משמיים עוכב. זה פשוט לא הוגן להאשים”.

“אני מנסה להיות אובייקטיבי”, אומר ר. ג, בחור בן 31,  מירושלים, “האם אם הייתי בצעירותי, “בורר” פחות, או, האם הייתי מתפשר ולא שובר את השידוך כפי שעשיתי. האם היום הייתי מאושר? ואני עונה לעצמי שלא. באלף רבתי. אני מכיר את עצמי ויודע, שאם אינני הולך עם הלב, הכל משתבש לי. פשוט לא מסוגל. מצטער. אני משלם מחיר על ההתעקשות שלי. אבל אני שלם איתה, מהידיעה הפשוטה שאין לי ברירה אחרת. ואולי על זה נאמר. מפתח זיווגים בידיו של הקב”ה. חשבתם על זה? אני מציע שתחשבו לפני שאתם שופטים”.