נקודה של חיזוק

נקודה של חיזוק

סיפור שהיה

לפני שנים רבות בעיירה אישישוק הגיעה לרב העיר בקשה לערוך דין תורה ולפסוק עם מי הצדק. הניצים  היו לא אחרים מאב ובנו…, נשוא הוויכוח היה אודות מעיל הפרווה .הטיעונים היו כך: הקור המקפיא שהכתיב החורף באותה שנה , עניות מרובה שררה דרך כבוד בכל בית, , והאב הזקן טוען “שלי הוא”.  אני כבר זקן, החורף בעיצומו, אין לי דרך אחרת להתגונן מהקור, מלבד המעיל הזה, לכן אני רוצה שהוא יישאר ברשותי בכל ימות החורף.”

מנגד הבן טוען בכל עוז: “אני הוא זה שמביא פרנסה וכלכלה עבור כל בני הבית, גם עבור אבי הישיש, אני עובד בשדות ובכרמים, בשבילים ובבוץ, הרוח נושבת בכל עוזה, הרי זה מן הנכון שאני הוא שיעטה עליי את המעיל עד יסתיים לו החורף הקר הזה.”

מה עושים? כל אחד נשאר בשלו. החליטו שהולכים לשטוח את טענותיהם בפני המרא דאתרא של העיירה.

לאחר שהרב שמע את טענותיהם הנאמרות בקול רעש גדול, חשב וחכך בדעתו, ובאין לו תשובה למכתם,פנה הרב לאב ולבן וכה היו דבריו: “הסכיתו ושמעו את אשר על ליבי, מאז התמנותי למרא דאתרא של ק”ק אישישוק, לא שמעתי התדיינות מסוג זה, ולא שזפה עיני מחזה כזה, אין בידי את התשובה, עלי לצלול בעומק ההלכה, אולי יזמן לי “מלך אוהב צדקה ומשפט” את ההוראה הנכונה אותה אוכל להרצות בפניכם, אלא שכעת, אני חייב להתבודד עם עצמי לשקול את הדברים במאזני צדק, לפיכך סורו מני כעת ושובו כעת חיה בעוד יומיים, ואקווה כי הקב”ה ימציא בפי את דין האמת.”

הלכו ונפרדו להם הניצים הלא הם אב ובנו וכל אחד פנה לדרכו. רוגע הדרך וגומחות השלג יצרו אצל כל אחד מהצדדים את הרצון לשחזר את מה שעבר עליו במהלך הדין-תורה.

חשב הבן לעצמו: רגע, הרי יש לכאורה צדק בדברי אבי הישיש, הרי הוא כבר מזמן חצה את גיל הגבורות, הקור מקפיא כל עצם, במה יתכסה? “בפני קרתו מי יעמוד”?  איך יוכל להתגונן בקור הנורא הזה? מה עשיתי? מה העליתי בדעתי כלל? אני חייב לתת לאבא את המעיל, בוודאי, אין מה לדבר, אבא יקבל את המעיל, לא אני!!! ואיך אני אסתדר?, בזה אין כל בעיה, הרי כוחי במותני, אוכל להבעיר עצים במקום בו אני עובד, וייחם לי!  בעוד יומיים אציע את טענותיי בפני הדיין ואוותר לאבא על המעיל.

ואילו האב הישיש צועד על משענתו אט אט, גם אצלו הגיעו מחשבות דומות בהיפוכן: אני הרי נמצא כל היום בבית סגור, התריסים מוגפים היטב, יש לי עדיין מעט עצים בכדי להסיק את הבית, אוכל להתגבר על הצינה גם ללא המעיל, ואילו בני יקירי, הוא הרי הולך בשדות, הקור והרוחות רעות ונוראות, אם כן, אני חייב לוותר על המעיל ובני חייב לקבלו ולא אני. בעוד יומיים כשנתקבל אצל הדיין, אציע את החלטתי זו.

כעבור יומיים, מתייצבים שוב בעלי הדין האב ובנו אצל המרא דאתרא. “נו”, שואל הרב, “האם הגעתם לאיזו פשרה? האם החלטתם להתחלק במעיל בימות השבוע?”

“לא ולא!” קופץ הבן לתוך דברי הרב, “אני החלטתי שהצדק עם, … אבא שלי, הוא הרי צריך לקבל את המעיל, אין כלל ספק, אני אמצא לי דרכים כיצד לגרום שהחורף לא יכה בי, אבל אבא לפי כל הדעות חייב לקבל ולעטות עליו את המעיל.”

עוד לא סיים הבן לשטוח את כל טענותיו, והנה האבא מהסה אותו ואת הרב בטענה דומה: “חשבתי על הדברים והחלטתי היא חד-משמעית! המעיל שייך לבן שלי, הרי הוא זה שנמצא בחוץ, חשוף לקור ולגשם, ללא המעיל זה מסוכן, אני אינני צריך כלל את המעיל, מאחר ואני נמצא בבית מוקף מחיצות ראויות”.  האב פנה אל בנו ” אינני חפץ בשום אופן במעיל, אני דורש ממך שתיקח אותו לעצמך.”

חוכך הרבה בדעתו, עוצם את עיניו, שפתותיו ממלמלות דבר מה, לפתע קם ממקומו, יוצא מאולם הדיונים וחוזר כעבור כמה דקות ובידו מעיל פרווה כבד וחם.

פונה הרב אל “הניצים” ואומר” זהו הפתרון, וזהו הפסק.  קחו נא את המעיל הזה, כעת יהיה לכל אחד מכם מעיל חם וטוב בשביל לעבור את החורף בשלום”.

הבן מתפלא, “אני מבין שאת המעיל הזה הרב לא קנה כעת, הוא בטח נמצא כבר יומיים אצלו, אם כן, למה ומדוע לא הציע לנו הרב את המעיל לפני יומיים, מה נשתנה היום מיומיים?”

ענה הרב במתק לשונו “לפני יומיים ששמעתי כמה כל אחד עומד על שלו ואיננו מוכל לוותר, אמרתי לעצמי -גם אני לא מוותר. גם אני רוצה את הכול שיהיה לי ולא לאחרים. ואילו כעת שפני הוויכוח השתנה וכל אחד אץ רץ לוותר, הרי שגם בי נכנס הרצון לוותר ולוותר, ולכן נתתי את המעיל”…..

מסר זה ניתן לקחת לפרשיית השידוכים שלא תמיד פשוטה….

שידוכים בציבור שלנו מצד אחד מלאים ניסים ומנגד מלאים במהמורות, אכזבות וכישלונות. במיוחד אם אדם מגלה פתאום בתחילת החיים “אני שונה” “אני לא כמו כולם”… מחובתנו לנסות ולהיות כמו האב ובנו בסופו של הסיפור, לעשות ולפעול כמה שיותר למען השני.  לפרגן  ולנסות לעזור ככל האפשר, בכדי שגם אותם אלו שחושבים שהם שונים, ובגלל זה אולי חלילה לא ילך להם בשידוכים כמו כולם- יראו שדואגים להם, שחושבים עליהם, שמסתכלים עליהם כחלק בלתי נפרד מכל המערך ורוצים כמה שיותר להביאם למנוחה והנחלה.  ובזכות זו גם אנחנו ניוושע, כי הקב”ה רחום וחנון ופועל מידה כנגד מידה, ובמידה שאדם מודד- מודדים לו.

והלוואי שנזכה.