מכת בכורות

מכת בכורות

הבכורות אינה רק תואר של כבוד.

בתודעתם של בכורינו, צרובים זיכרונות מרים של מחויבות כבדה מידי לגילם, וציפיות גדולות מידי מצד ההורים.

מי שהיה פעם ילד בכור ואחר כך גדל והטיל את כל הבעיות והחסכים של גיל ההתבגרות, על הטעויות והאפליות שנעשו בו כשפן ניסיונות אומלל – מכיר את הסיטואציות האלו.

 גם הורים צעירים, שחנכו את הורותם על גבו של הילד או הילדה הראשונים שלהם, ומצאו את עצמם אוהבים מאוד וטועים מאוד בבת אחת, עשויים להצדיק את הדברים ולו מפני העובדה הבלתי רשמית הקובעת כי כל הבכורים הם טיפוסים מנהיגותיים יותר, חלוציים ומקוריים יותר מאחיהם ו – כן, לרוב, גם הכי חכמים במשפחה, (הירגעו בני הסנדוויץ’ המקנאים, לא כולם).

דווקא משום כך, יש מקום לדון בהם ובאפיונים שאנחנו מעניקים להם (או שהם מעניקים לעצמם), בכובד הראש הראוי.

כל אב ובן יודו, שהבן או הבת הבכורה שונים. גם הפסיכולוגיה מקדישה לכך פרק מיוחד. כל גננת יודעת שלעובדת היותו של הילד בכור, קיימת משמעות.

א. רם מירושלים, יועצת חינוכית: “בכורים הם הילדים שקיבלו יותר מכולם וסבלו יותר מכולם בבת אחת. “אין ספק שאנחנו ההורים מרעיפים על בכורינו תשומת לב ואהבה ראשונה ויחודית מאוד. מבחינה זו הם יוצאים, לכאורה, נשכרים. אבל האמת היא, שתשומת לב רבה כל כך היא דבר שלילי. הילד הראשון, הבכור, הוא שפן הניסיון הראשון של ההורים. בעצם, עד עכשיו היו אנשים נטולי כל עול, ופתאום הם הורים עם אחריות עצומה וחוסר ניסיון. “באופן טבעי, להורים יש ציפיות – הורות ישנות והם עטים על הילד הראשון כדי להגשים אותן. זה לאו דווקא טוב. לא אחת הילד מרגיש שמצפים ממנו לדברים שהם למעלה מיכולותיו. לעיתים יכול לקרות גם ההפך. בגלל חוסר ניסיון הם יכולים שלא לשים לב לפיגור בהתפתחות, כמו, למשל, הליכה או זחילה מאוחרות, וכיוצא בזה.

“אבל בדרך כלל הבעיה היא תשומת לב רבה מדי, אנחנו עלולים לפגוע בעצמאיות של הילד, ליטול ממנו יכולת הכרעה ושיפוט, מתערבים יותר משצריך בהתפתחות שלו. “בכורות מתרגלים לקבל תשומת לב רבה כל כך, עד שהם מחפשים בכל זמן ובכל מקום כל הזמן את המנה שהתרגלו אליה. וכשהם גדלים קצת, הם נחשפים למציאות החיים שלא תמיד כה מאירה להם פנים. או-אז ההרגלים שלהם עומדים במבחן במה שנקרא בשפת הפסיכולוגיה משבר”.

רם מבקשת להשיג סייג לדברים: “הניסיון חייב להתבצע על מישהו, כך שזה כמעט בלתי נמנע, אבל כפי שאמרתי, האהבה וההתרגשות האמיתית מהילד הראשון מכסה על כל ה’פשעים’ והכישלונות ועודף תשומת הלב. כך שלטווח ארוך הילד לא ינזק מבחינה רגשית. כמובן שכדי להורים הטריים כדאי להיות יותר מודעים, ולשים לב לא לפגוע בעצמאיות של בכורם”.

אגב, הסטטיסטיקה המדויקת קובעת ש65 אחוז מההורים, לוקחים איתם לאירועים ולכל מקום את הינוקא הבכור, ורק שלושים וחמישה האחוזים האחרים מניחים לו להיות ילד במלוא המובן של המילה ולהישאר עם שמרטף ולתת לו לישון כמו שצריך. כך שבעצם סדר היום של הבכור קרוב מאוד לזה של המבוגר. זה לא מומלץ”.

התסכול

ממדגם שנערך הסתבר, שרוב הבכורות היו מעדיפים שיהיה להם אח או אחות גדולים יותר. בעצם: לא להיות בכורות. הסיבה ברורה: אף אחד לא אוהב להיות דגם, אף אחד לא מחפש מרצונו הטוב להוות החשיפה הראשונה. הסמל והדוגמא הם תמיד דברים מאוד מחייבים ותמיד נעדיף את האפשרות שיש לנו מי שהוא להישען עליו. במקרה זה, כל האחים נסמכים על האח הבכור או הבכורה, וזה מאוד מחייב ומאוד מקומם, לעיתים למרות זאת, נראה, שכשהם מתבגרים מעט, הם יותר ויותר למדים ליהנות מהמעמד. מעמד היועצים, מעמד הסמכות הבאה בתור אחרי ההורים”.

בעניין תחושות ה”אפליה”, ממליצה רם לבכורות  לזכור שני דברים: ראשית, אבא ואמא עשו מה שעשו, גם אם טעו קצת, רק מתוך אהבה ורצון טוב. שנית, הם גם קיבלו הרבה בתמורה, וכדאי להם להתמקד בדברים החיוביים. “ברור שמאוד מרומם לדעת שלאחים הבאים הרשו דברים שלהם לא, ונכון גם שקשה לשנות את התחושה שנוצרה בלב, ודברים כמו כאב ילדות, מחלחלים עמוק ולא ממש נמחים בקלות – עם זאת, כדאי לזכור שעם השנים כל הורה נהיה פחות היסטרי וחרד לגבי ילדיו. דאגתו הטבעית לילדיו מקבלת את הפרופורציות הנכונות שלה.

“אם זה לא מספיק” מוסיפה רם, “הדורות משתנים כיום במהירות. בין הילד הבכור לאחרון יש, נניח, עשר שנים הבדל. בימנו זה דור. מה שהיה נכון בדור שעבר, לא נכון לדור הבא”.

בכורות יקרים, אתם מבינים את  זה, נכון? אתם בכורות ואנחנו מצפים מכם שתבינו….