לתת את הנשמה ואת הלב

לתת את הנשמה ואת הלב

כמעט כל אישה, שפתאום ביום בהיר ומהיר הפכה להיות לאם, מול שאלה אחת נוקבת ויומיומית – כמה אפשר וצריך לתת לילד? מתי הופכת הנתינה לאיבוד עצמיות / פינוק והשחתה? מה הגבולות?

האם מותר להרגיש שקשה לי, קשה לי פתאום להיות כל כך מלאת אחריות ועול כשממש לפני זמן קצר הייתי יצור עצמאי לחלוטין?

ושאלת השאלות – האם… האם בכל זאת,  אני אמא טובה??

שיחה מרתקת עם נשות חינוך.

‘כיוון ודרך’ הוא אירגון המאפשר להורים לקבל הדרכה מקצועית בנושאים של חינוך ילדים באופן ממוקד וספציפי, עם התייחסות לבעיות שמוצעות על ידי הפונות.

כל המנחות הן נשים חרדיות שקיבלו הכשרה מקצועית מוסמכות ובעלי ניסיון עשיר מאד.

ישבתי מול כמה מן המנחות הללו, במטרה לשוחח על נושא שמאד מעסיק אותי מאז היותי אם: נתינה.

“אמא טריה לילדים, שמגלה לתדהמתה שכל הפרטיות שהייתה לה אי פעם נעלמה עם היוולד התינוק החמוד הראשון שלה, איך היא נותנת את כולה בלי שום מרירות? איך היא נהנית להיות עם הילדים שלה אחר צהריים ב ל י להציץ בשעון ולראות האם שבע בערב, שעת ההשכבה הגואלת מגיעה סוף סוף. איך??”

שרה: “חלק מהבעיה של הדור שלנו, היא, ציפיות גבוהות שלנו מעצמנו. בכל התחומים וגם – בתחום האימהות. דרישה למושלמות. להצלחה ולמיצוי בכל שעה משעות היום. גישה זו הינה מוטעית מיסודה!

שיפוט עצמי מחמיר מידי ופרפקציוניזם, מושלמות ונוחות, קלות ועטיפה יפה – זה לחלוטין לא דרך התורה!

מותר להרגיש קושי! מותר לרצות שהם ילכו כבה לישון! מותר! ועכשיו, שאלה לי אלייך: האם יש זמנים שבהם את חושבת את עצמך כן לאמא טובה? אם כן. מתי??”

כשהם מרוצים..   

“את רואה. את חושבת שהתפקיד שלך הוא לרצות אותם. הדבר אינו נכון! מוטעה מיסודו! עלייך לדעת שיש רצוי – כמו אם חייכנית ומטופחת בכל שעות היממה, המחייכת ואופה עוגיות חמאה , ויש מצוי – שהוא בית הפוך בעטיית עייפות מצטברת, ילדים תובעניים, החיים השואבים הללו.

צריך להלך על חבל דק: מצד אחד, לא לחשוב שזה נורא ואיום אם הבית מבולגן ואת רוצה שהילדים יילכו לישון ושצפוי בהחלט שיהיה קצת מתח בשע ההשכבה, מצד שני, לזכור שעוד מעט באמת יהיה לך זמן לעצמך, לאחר שתסדרי את הבית ותהיי מרוצה. בזמן הזה, אגב,  את בהחלט יכולה ורשאית לטפוח לעצמך על שכם דמיונית ולהזכיר: ‘אני לא מושלמת אף אחד לא דורש ממני להיות כזו. עשיתי ככל יכולתי, והלוואי שהשם ימשיך ויעזור לי להיות אם לילדים שמשתדלת גם אם לא תמיד מצליחה, והעיקר שימשיכו להיות בריאים וחמודים!”

כי זו הראיה הנכונה. ולא אותה שאיפה הזויה ותחרותית לשלמות שדורנו לוקה בה.

יפה: “הרבה אימהות שאני מכירה נגועות בתחושה שהן חייבות להיות משך עשרים וארבע שעות רק אמה. לתת את כל עצמיותן בכל המובנים.

אמא כזו, אם היא אומרת לילדים : “לא”, או “לא עכשיו”, היא מתחילה להצטדק (טעות!) מה הילדים למדים מזה? שבכל פעם שאמא לא נמצאת איתם, הם חייבים לקבל פיצוי. כך נוצר מעגל קסמים עגום. האם סבורה שהיא חייבת לתת, הילדים מבינים שהם צריכים לקבל ודורשים עוד ועוד… ולגבי הפרפקציוניזם של הדור, זוהי סוגיה בפני עצמה. ויש לה היבט נוסף: מחד, הציפיה לשלימות גוברת, ומאידך, יש בפירוש ירידת הדורות גם בעניין הכוח שיש לאמהות”.

צביה: “צריך לזכור, שלפעמים, נתינה היא גם נטילה. כשאת פורשת לך לנוח, את בעצם הולכת למלא דלק. בשביל שיהיה לך כח “להסיע” אותם. זוהי בעצם, הנתינה הטובה ביותר”.

צביה: “שמתי לב שיש אימהות צעירות, הלוקחות את תפקידן ביתר קלות- כמו נולדו אל תוך התפקיד: משהו זורם טוב עם האופי הבסיסי שלהן. לעומתן יש נשים שקשה להן מאד לשבת עם ילדים, לשחק איתם, ללכת איתם לגינה, לא עולה בקנה אחד עם אופיין.

זה עניין של אופי. אבל גם לנשים שלא אוהבות בדרך כלל דברים שהן כן נהנות לעשות, למשל, אם שאינה אוהבת לשחק, אוהבת לשוחח. עלינו ללמוד על עצמנו מה אנחנו כ ן אוהבות לעשות, ובזה להשקיע”.

יונה: “אין צורך ללכת לגינה בכל יום אם זה ממש שנוא עלייך, אבל אם בכל זאת את חושבת שזה בריא לילדים לשאוף אוויר, את יכולה לעשות את המאמץ הזה באופן שבועי ולא בכל יום. אני דווקא רוצה להיות מחוץ לאופנה, ולדבר כן חיובית על הדור: אני רואה את הנשים הצעירות של ימנו עובדות מאד קשה, בבית ולפעמים גם מחוץ, לעזור בפרנסה. וגם נותנות את כל כולן לחינוך הילדים ולבעל”.

רחל: “אתן יודעות משהו. לפעמים אנחנו שוכחות דבר אחד. בתורה עצמה כתוב בפירוש: בעצב תלדי בנים. למה אנחנו מתכחשות לזה? גידול ילדים זה קשה. וזה לא נכון להגיד: “תודי לשם שיש לך ילדים בריאים ותשמחי”. כי עובדה, שגם כשהם ב”ה בריאים, זה דורש כוחות פיזיים ונפשיים. חז”ל אמרו: “קל לגדל כרם זיתים בגליל מלגדל ילד אחד בארץ ישראל”.

הנה לנו לגיטימציה לומר, זה קשה, זה מאמץ, ולעיתים זה כמעט לא אפשרי. אבל האהבה לילדינו, שנטע בנו הקב”ה באופן מופלא, נותנת לנו את הכוחות להמשיך ליהנות מהם, בד בבד עם הידיעה כי זהו מאמץ קשה”.

giving2

כמובן. זה דורש לתת את כל העצמיות. לוותר על האני שלי ולתת את כל כולי להם”.

רחל: “אני קצת מוטרדת מאיך שאת כל הזמן מדגישה שאת כביכול “אמא אנוכית”. להיות מודעת לצרכים ולרגשות שלך, זה לא אנוכיות! להיות אנוכית לפעמים זה להיות מציאותית- את לא יכולה להמשיך לתת ולתת בלי לעתור רגע ולנוח. למלא מצברים. להתייחס גם לעצמך. אין צורך בכך!

אני סבורה שהאידיאליזציה של התפקיד קצת מבלבלת אותנו. אם אני עייפה אחרי יום עמוס עבודה ואירועים, ומחכה שהם ילכו לישון כדי שאני אוכל להתרווח קמעא, זו אינה אנוכיות!

אנוכיות היא משהו אחר – לפעול רק לפי ובהתאם לצרכים שלי למשל, להשכיב אותם תמיד הרבה לפני הזמן בלי להתחשב בעובדה שזה לא תמיד מתאים, ולא לטובתם.

שרה:”כפי שצביה כבר אמרה, לפעמים חייבים לעצור ולתדלק, וזוהי הנתינה של אותו רגע. אם אמא נוטלת לעצמה שאיפה קצת יותר ארוכה, אין לזה כל קשר עם אנוכיות”.

יפה: “יש אימהות שלא מסכימות ללכת לבית החלמה לאחר לידה, כי נראה להן שהן מועלות בתפקיד שלהן. זאת תפיסה מעוותת”.

רחל: “לפעמים, מרוב שאנחנו רק אמא, אנחנו שאנחנו עוד דברים, למשל, בת אדם עצמאי”.

שושנה: “זהו גם חלק מהחינוך, שהילד יודע שאמא לעיתים גם עסוקה, והיא לא רק שלו כל הזמן כל היום. יש גבולות. איננו יכולים לרפד לילדינו את החיים עד כדי כך. כי אחר כך, כשיצאו לחיים הם לא יוכלו להתמודד עם בעיות פשוטות ולא יבינו איך זה שלא כולם ניצבים עליהם לשרתם כמו שהתרגלו אצל אמא’לה”.

צביה:”הרב דסלר שואל: מה קודם למה – נתינה או אהבה? הוא מכריע לטובת הנתינה, שמולידה אהבה. אם נותנים מתחילים להרגיש עם זה טוב. ככל שנותנים יותר, אוהבים יותר.

אין אהבה שהיא מובנת מאליה. פעם באה אלי אמא, מכווצת כולה… “אני לא יודעת איך להגיד את זה… אבל את אחד מילדיי אני פחות אוהבת מהילדים האחרים”.

הדבר הראשון שאני עושה במקרים כאלו הוא להרגיע אותה. כמובן, לא ייתכן שהיא שונאת את בנה. ומכיחה לה באותות ובמופתים, שאם יקרה לו משהו רע, היא תישבר. שנית , אני מייעצת לה לתת לו יותר! זה הפתרון היחיד. אדם נפעל לפי פועלו. לדוגמא: בלילה, לאחר שנרדם, תגשי אליו ותלטפי אותו ותאמרי לו: אני אוהבת אותך ילד שלי. כך יום יום. ותראי כיצד יבוא שיפור בהרגשתך”.

יונה: אנחנו שוכחים שגם הילדים נותנים לנו הרבה מאד. הם נותנים לנו את האושר הבראשיתי הזה – להיות אימהות! זהו צורך שהקב”ה טבע בברואויו – הרצון להיות אמא. ילדים מעניקים לנו אושר, שכדוגמתו לא נוכל לקבל משום מקור בעולם”.