מתי הופכת הנתינה לאיבוד עצמיות, פינוק והשחתה? מה הגבולות? האם מותר להרגיש שקשה לי פתאום להיות כל כך מלאת אחריות ועול כשממש לפני זמן קצר הייתי יצור עצמאי לחלוטין? ושאלת השאלות – האם… האם בכל זאת, אני אמא טובה??
המשך השיחה המרתקת עם נשות חינוך.
צביה: “צריך לזכור שלפעמים נתינה היא גם נטילה. כשאת פורשת לך לנוח את בעצם הולכת למלא דלק. בשביל שיהיה לך כח “להסיע” אותם. זוהי בעצם הנתינה הטובה ביותר”.
אני סבורה שהאידיאליזציה של התפקיד קצת מבלבלת אותנו. אם אני עייפה אחרי יום עמוס עבודה ואירועים ומחכה שהם ילכו לישון כדי שאני אוכל להתרווח קמעא – זו אינה אנוכיות!. אנוכיות היא משהו אחר לגמרי – לפעול רק לפי ובהתאם לצרכים שלי. למשל: להשכיב אותם תמיד הרבה לפני הזמן בלי להתחשב בעובדה שזה לא תמיד מתאים, ולא תמיד זה לטובתם
“שמתי לב שיש אימהות צעירות הלוקחות את תפקידן ביתר קלות – כמו שנולדו אל תוך התפקיד, משהו זורם טוב עם האופי הבסיסי שלהן. לעומתן, יש נשים שקשה להן מאד לשבת עם ילדים, לשחק איתם, ללכת איתם לגינה. לא עולה בקנה אחד עם אופיין. זה עניין של אופי, אבל גם לנשים שלא אוהבות בדרך כלל דברים שהן כן נהנות לעשות, למשל – אם שאינה אוהבת לשחק אוהבת לשוחח, עלינו ללמוד על עצמנו מה אנחנו כ ן אוהבות לעשות, ובזה להשקיע”.
יונה: “אין צורך ללכת לגינה בכל יום אם זה ממש שנוא עלייך, אבל אם בכל זאת את חושבת שזה בריא לילדים לשאוף אוויר, את יכולה לעשות את המאמץ הזה פעם בשבוע ולא בכל יום. אני דווקא רוצה להיות מחוץ לאופנה וכן לדבר חיובית על הדור: אני רואה את הנשים הצעירות של ימינו עובדות מאד קשה בבית ולפעמים גם בחוץ לעזור בפרנסה, והן נותנות את כל כולן לחינוך הילדים ולבעל”.
רחל: “אתן יודעות משהו, לפעמים אנחנו שוכחות דבר אחד: בתורה עצמה כתוב בפירוש “בעצב תלדי בנים”, למה אנחנו מתכחשות לזה? גידול ילדים זה קשה! וזה לא נכון להגיד ‘תודי לקב”ה שיש לך ילדים בריאים ותשמחי’, כי עובדה שגם כשהם ב”ה בריאים – זה דורש כוחות פיזיים ונפשיים גדולים. חז”ל אמרו: “קל לגדל כרם זיתים בגליל מלגדל ילד אחד בארץ ישראל”.
“הנה לנו לגיטימציה לומר ‘זה קשה, זה מאמץ, ולעיתים זה כמעט לא אפשרי’. אבל האהבה לילדינו שנטע בנו הקב”ה באופן מופלא, נותנת לנו את הכוחות להמשיך ליהנות מהם, יחד עם הידיעה כי זהו מאמץ קשה. כמובן, זה דורש לתת את כל העצמיות, לוותר על האני שלי ולתת את כל כולי להם”.
רחל: “אני קצת מוטרדת מזה שאת כל הזמן מדגישה שאת ‘כביכול’ ‘אמא אנוכית’. להיות מודעת לצרכים ולרגשות שלך זה לא אנוכיות! להיות אנוכית לפעמים זה בעצם להיות מציאותית – את לא יכולה להמשיך לתת ולתת בלי לעצור רגע אחד ולנוח, למלא מצברים, להתייחס גם לעצמך. אין צורך בכך!”.
“אני סבורה שהאידיאליזציה של התפקיד קצת מבלבלת אותנו. אם אני עייפה אחרי יום עמוס עבודה ואירועים ומחכה שהם ילכו לישון כדי שאני אוכל להתרווח קמעא – זו אינה אנוכיות!. אנוכיות היא משהו אחר לגמרי – לפעול רק לפי ובהתאם לצרכים שלי. למשל: להשכיב אותם תמיד הרבה לפני הזמן בלי להתחשב בעובדה שזה לא תמיד מתאים, ולא תמיד זה לטובתם”.
שרה: “כפי שצביה כבר אמרה – לפעמים חייבים לעצור ולתדלק, וזוהי הנתינה של אותו רגע. אם אמא נוטלת לעצמה שאיפה קצת יותר ארוכה אין לזה כל קשר עם אנוכיות”.
יפה: “יש אימהות שלא מסכימות ללכת לבית החלמה לאחר לידה כי נראה להן שהן מועלות בתפקיד שלהן. זאת תפיסה מעוותת”.
רחל: ” מרוב שאנחנו רק ‘אמא’ לפעמים אנחנו שוכחות שאנחנו עוד דברים, למשל – בנות אדם עצמאיות”.
שושנה: “זהו גם חלק מהחינוך – שהילד יודע שאמא לעיתים גם עסוקה והיא לא רק שלו כל הזמן כל היום, אלא יש גבולות. איננו יכולים לרפד לילדינו את החיים עד כדי כך, כי אחר כך כשיצאו לחיים העצמאיים, הם לא יוכלו להתמודד עם בעיות פשוטות ולא יבינו איך זה שלא כולם ניצבים עליהם לשרתם כמו שהתרגלו אצל אמא’לה”.
צביה: “הרב דסלר שואל: מה קודם למה – נתינה לאהבה או אהבה לנתינה? הוא מכריע לטובת הנתינה שמולידה אהבה. אם נותנים מרגישים עם זה טוב. ככל שנותנים יותר – אוהבים יותר. אין אהבה שהיא מובנת מאליה. פעם באה אלי אמא מכווצת כולה… ואמרה ברעד: ‘אני לא יודעת איך להגיד את זה… אבל את אחד מילדיי אני פחות אוהבת מאת הילדים האחרים’. הדבר הראשון שאני עושה במקרים כאלו הוא להרגיע אותה שודאי שהיא לא שונאת את בנה, ומוכיחה לה שאם יקרה לו חלילה משהו רע – היא תישבר. הדבר השני שאני עושה הוא לייעץ לה פשוט – לתת לילד הזה יותר! זה הפתרון היחיד! אדם נפעל לפי פועלו. לדוגמא: בלילה לאחר שהוא נרדם, גשי אליו ולטפי אותו ותאמרי לו: ‘אני אוהבת אותך ילד שלי’. כך תעשי כל יום, ותראי כיצד תחושי שאת אוהבת אותו יותר ויותר”.
יונה: אנחנו שוכחים שגם הילדים נותנים לנו הרבה מאד. הם נותנים לנו את האושר הבראשיתי הזה – להיות אימהות! זהו צורך שהקב”ה טבע בנו הנשים – הרצון להיות אמא. ילדים מעניקים לנו אושר שכדוגמתו לא נוכל לקבל משום מקור שבעולם”.
