לא בושה לבקש עזרה…

לא בושה לבקש עזרה…

יש פתרון לדיכאון!

תמר נכנסת למרכול הענק.

 מישהי עם חיוך מרוח וזחוח עומדת בפתח, מוסרת לידיה עגלה, ומחכה שהיא תחייך אליה בחזרה.

היא נראית במצב רוח טוב כל כך, שתמר – למרות האפטיות, מתחילה להתעצבן. היא הולכת עם העגלה במהירות כדי לא להיתקל במבטה.

היא עייפה. עייפה כל כך. בקושי מצליחה לנשום. מי מדבר על לחייך?

הדיכאון אינו מרפה. הוא תופס בה כמו עקרב גדול ומפחיד. צובט את הכתפיים. את הגרון. את הקמטים החדשים שנולדו באלכסון מאף אל פה.

ובכל זאת, היא ממשיכה לתפקד. אין לה ברירה. יש לה ילדים. הם לא אשמים במאום.

מבעד לזגוגיות הענק של החנות רואים את הרי ירושלים. הנוף יפה. היא מנסה להתרכז במשימת קנית הענק לפני החגים.

החנות ריקה למדי בשעה מוקדמת זו של בוקר.

היא עוברת ליד הקופאיות למצוא סוללות למשחק של מוטי. הקופאית משועממת וניכר לעין שהיא מחכה לשעה הבאה שבה באמת יתחיל הבלאגן.

“סוללות למשחק של הילד??” היא שואלת אותה. כאילו כבר מה ביקשתי.

“כן”. למה אנשים לא עושים את העבודה שלהם ופשוט סותמים את הפה?

לא בא לה לקנות כלום, ממש כדרך שלא בא לה לעשות כלום. היא נלחמת יום וליל בשדים שחורים האורבים לליבה.

שתי נכדות וסבתא נכנסות יחד כאילו לא נגמר החופש הגדול.

“את קונה לי כדור סבתא”, מצפצפת הקטנה, בעוד הגדולה מושכת לה בקוקו ונוזפת :”לא מבקשים מתנות!”

אתמול בצהריים, שמעה תמר בקול אמה שטענה שבת השש שלה קצת הולכת לאיבוד בכל המצב וצריכה שעת איכות. היא השאירה את בן החצי שנה עם בייביסיטר ולקחה את ילדת כיתה א’ לסידורים איתה יחד.

הקטנה דיברה ודיברה. כיתה א’. מורה חברות. ילדה חברותית בלי עין הרע.

“את לא עונה לי”, מחתה

“כן”, אמרה בעצב. “קחי בחשבון שאמא לא נחמדה כל כך בזמן האחרון”.

“למה??”תלתה בה עיניים ענקיות.

“לפעמים אנשים עוברים תקופות קשות”.

“מה הכוונה לא נחמדה?” התעניינה בפרקטיות.

“נקנה לך משהו לאכול. רוצה פיצה?”

“כן!” עם ילדים קל להעביר נושא.

היא הסתכלה בה אוכלת את גוש הבצק המשומן וחשבה: אל תהיי במצב שלי ילדה שלי. אף פעם אל תהיי במצב הזה. זה לא מצב שמן הראוי לילדה כמוך להיות בו. זה לא מצב בשביל אף אחד.

איכשהו היא עושה מה שצריכה לעשות: סנדלר, קניה של כיפות וציציות לבנים, מסגרת למשקפיים.

הן חזרו הביתה והדיכאון חזר איתן.

הקטנה לא יודעת מזה, אבל מן הסתם תיאלץ לשבת מתי שהוא על ספת הפסיכולוג והיום הזה, היום שבוא אמא בקושי דיברה, התקופה שבה אמא הייתה מכונסת בעולם פנימי כאוב, תצוף ותעלה ותזדקק לטיפול.

**

אמא שלה ביקשה, התחננה, שתלך לטיפול. אבל היא דוחה ומזניחה. המחלה שלה היא סודית. אף אחד לא אמור לסבול מזה שהיא סובלת.  י’ בעלה שמגיע מאוחר מדי ערב, זוכה בחיוך. הוא רואה בית מתפקד. התינוק מטופל בסך הכל. אז היא קצת מדוכדכת, לעיתים. מצבי רוח, הוא מניח, יש לכל אישה.

ובכל זאת. הוא לא יודע. היא חולה.

אז תגידו לה. אתם שיודעים.

 תגידו לאישה הזו, שבסביבתכם, שזה לא סיפור כזה גדול. ושמגיע לה לחיות באמת. תגידו לה שזה לגיטימי לחלוטין לקבל עזרה. כמו רופא רגיל. רופא לנפש. הפרטים נשארים חסויים. הילדים לא אמורים לסבול. היא לא אמורה לסבול!

למען השם. פשוט תגידו לה!