התפילה

התפילה

כשהמניות קופצות

 כיהודים, השווי שלנו מאוד דומה למניה בבורסה.

לכל מניה בבורסה יש ערך נקוב בסיסי, ראשוני. ערך מניה של חברת תרופות יכול להיות, נניח, שבעה שקלים, כשהוא מבוסס על מספר המניות שהונפקו, ההון של החברה המנפיקה ושאר נתונים.

אבל כשמתחילים לסחור במניה, אם יש שמועה שמפעל התרופות גילה תרופה חדשה שעתידה להיות פריצת דרך בתחומה והידיעה יוצאת לתקשורת, או טוב יותר – לתקשורת המקצועית כמו עיתוני הרפואה היוקרתיים בעולם – למרות שעוד לא מדובר במשהו שכבר קורה, אלא רק על ספקולציות: יכול להיות שהיא תייצר תרופה ויכול להיות שהיא תשווק את התרופה ויכול להיות שיהיה לה ביקוש בכול בעולם ואז כמובן הרווחים יהיו גדולים.. ובכן, כבר בשלב הדיבורים על מה שאולי יקרה – ערך המניה עולה מאוד מאוד.

זה דבר ידוע בבורסה. רק אמרו משהו בקשר לנפט, וכבר המניות של הנפט קופצות. ערכה של כל מניה עולה בצורה משמעותית, מרגע שמתחילים לעסוק בה.

אנחנו מניות מאוד מאוד יקרות. אי אפשר להגיד “הכי יקרות”, כי הכי זה יחסי ויהודי הוא לא יחסי לשום דבר בעולם.

עובדה היא, שלהיות כאן בעולם עכשיו, מאיפה שבאנו ולאן שנחזור, שווה המון המון המון.

רק שאנחנו נרדמים עם זה. אנחנו לא מרגישים את זה. הגלות לקחה לנו את התחושתיות.

מתי השווי של המניות שלנו יעלה?

כשנסחר בזה. כשנתחיל להסתכל על עצמנו, כשניזכר מה אנחנו שוות, כשנספר לעצמנו על פריצת הדרך שהולכת להתרחש בקרוב. אנחנו בדרך לפסח, ופסח זאת פריצת דרך שאי אפשר להבין! לאכול מצה זה משהו ששווה לבוא לעולם בשבילו. כשאתה אוכל את לחם האמונה הזה, את הלחם הרוחני הזה, אתה פשוט קולט שנתנו לך רשות בעודך בגוף, כאן על פני האדמה, לאכול פיסת גן עדן, לטעום שמיים.

כמובן, יצר הרע הוא לא פראייר; הוא שולח גם לשם את החבלנים שלו. כך שיש אנשים שמאוד לא אוהבים את המצה, שהמצות שלהם כבדות או קשות או ממש בלתי לעיסות.

אבל בין אם מרגישים את זה ובין אם לא מרגישים את זה, מצה היא אוכל לא מכאן. מצה היא מאכל שהבריח את הגבול בין השמיים ובין הארץ והגיע אלינו מתחת לרדארים.

אז אנחנו הולכות לסחור בעניין הזה של פסח ושל מצה, וזה אומר שהמניות היהודיות שלנו תעלינה משמעותית.

כשהשם מעביר תהליך

רבי נתן אומר בליקוטי הלכות (הלכות פסח, הלכה ג’ אות ה’): “וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח וַאֲכִילַת מַצָּה, כִּי בֶּאֱמֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה נֵס נִפְלָא מְאֹד מְאֹד. שֶׁמֵחֲמַת שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אָז מְשֻׁקָּעִים בְּטֻמְאַת מִצְרַיִם הָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְהוֹצִיאָם מִשָּׁם אִם לֹא בְּחֶמְלַת ה’ שֶׁהִשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם אוֹר גָּדוֹל מְאֹד מִלְעֵלָּא שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְזֶה בְּחִינַת מַצָּה שֶׁהוּא אוֹר עֶלְיוֹן מְאֹד, כִּי מְבֹאָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ סְעָרָה שֶׁל הָרַב דִּקְלִפָּה כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁזּוֹכִין לְבָרֵר כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁהֵם, אֵשׁ, רוּחַ, מַיִם, עָפָר, לְבָרְרָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם שׁוּם אֲחִיזָה מֵהָרַע כְּלָל, רַק יִהְיֶה כֻּלּוֹ טוֹב. וְזֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי תּוֹרָה. כִּי עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה, עַל-יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין הַהֲלָכָה, עַל-יְדֵי זֶה מְבָרְרִין הַטּוֹב מֵהָרַע מֵהָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְזוֹכִין לְבָרֵר כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ טוֹב וְאָז דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ סְעָרָה.”

הנס של יציאת מצריים, היה בזמן שעוד לא קיבלנו תורה. ולמרות שהיום, אחרי כל כך הרבה שנים, ברור שכבר יש לנו תורה מו’ בסיוון ההוא, במדבר. בכל אופן, עדיין, בפסח אנחנו עוברים תהליך רוחני שעדיין לא ‘קיבל את התורה’, זה המצב שלנו בפסח, ובחג השבועות אנחנו מקבלים אותה כל שנה מחדש.

עם ישראל היו משוקעים בטומאת מצריים מאוד מאוד. היו להם רק שלוש זכויות: שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם. הם לבשו בגדים שהפרידו אותם מהמצרים, דיברו לשון הקודש, ולא שינו את שמם. שלושה אקטים חיצוניים ובלעדיהם – כלום ממש! לא שבת. לא תפילין. לא כשרות. לא מזוזה. לא כלום!!

וכשהשם יתברך רצה להוציא אותנו ממצרים, זה היה קשה מאוד. נכון, מדובר בילדים של אברהם יצחק ויעקב, הקב”ה הבטיח לאבות הקדושים שתהיה גאולה, מדובר בנשמות גדולות, צאצאים של האבות והאימהות. אבל להרים אותם, להצליח להוציא אותם מהטומאה הזאת לספירה רוחנית יותר, לגמול אותם מהאטימות הנוראה שרואה בטבע את חזות הכל וכאילו אין שום דבר מעבר, מעבר כזה לא יכול היה להתרחש “אם לא בחמלת השם שהשפיע עליהם אור גדול מלעלא שלא כדרך הטבע בכלל”.

יש שתי דרכים להשתנות. בדרך הרגילה, מלמטה למעלה, נדרשת כל הזמן תנועת האדם הבוחר בטוב. הרצון המניע, המשתדל, המנסה, הוא המחולל את התנועה המתקדמת, הגדלה, המושכת עליה אור מלמעלה.

אבל כשעם ישראל היו במצריים, הם היו כל כך משוקעים בטומאה! איך הם יכולים לבוא? עוד לא היתה להם תורה, עוד לא היו להם מצוות, הם היו חייבים עזרה!

הסיפור של ניסן, מסבירים לנו הצדיקים, הוא סיפור של ‘קודם קבלת התורה’, הוא סיפור של מצב נואש, דל זכויות באופן מעורר רחמים מחד, ומעורר קטרוגים מאידך. כשעמדו בני ישראל על שפת ים סוף אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה – “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה…”

נשמע מוכר קצת, המצב הזה.. גם אצלנו היום יש מקומות לא מעטים שבהם קשה למצוא את ההבדל המהותי בינינו לבין כל אומה שבעולם. הללו רצים ואנו רצים, הללו קונים ואנו קונים, הללו עבדים לאופנות מתחלפות וגם אנו משרתים את הדרישות המשתנות.. העולם מאוד תקיף סביבנו, והמילה ‘משוקעים’ הולמת להפליא את מצבנו בתחומים רבים בחיים.

והנה בא פסח ומביא אלינו אור גדול מלעילא שלא כדרך הטבע כלל. אור שלא בונה על המעלה שלי אלא כולו רחמי השם. גאולה לא בזכות כוחותינו ויכולותינו – אלא בזכות אבות אבותינו, בזכות ההבטחה, בזכות החמלה.

בזכות האבות, בזכות ההבטחה, בזכות שלושת הסימנים המינימליים שנותרו ובזכות נשים צדקניות, הופך דור שלם מעבדים במצריים לדור דעה במדבר.

מול הרוח סערה

יש בעולם שני כוחות מהותיים שאת שניהם ברא השם יתברך “זה לעומת זה”. הטוב והרע, הקדושה והקליפה.

עולם הטומאה הוא עולם שלם, שמטרתו לגרום לאדם לחיות חיים שלמים של הבל. אלף אלפי וריאציות, שמטרתן לגרום לאנשים להיות עסוקים בדברים שמאומה לא יישאר מהם תוך זמן קצר. הצדיקים מכנים את זה “רוח סערה”. כמו רוח שנושבת ומפיחה אש בגחלים לרגע, ולאחר מכן הן שבות ודועכות ונכבות. עולם הקליפה הוא עולם תקיף, עסוק בעצמו, מלא רצונות שמתלקחים ודועכים בלי להותיר אחריהם דבר. שום דבר לא עולה למעלה. שום דבר לא נשאר לנצח. הכול לריק, לכאב ולבהלה.

ואיך אפשר לעמוד מול עולם הריק הזה, שכמובן, לא נראה ריקן בכלל, אלא עמוס וצבעוני ויפה ומושך וטעים ונצרך מאוד מאוד. איך אפשר להכניע אותו?

“אִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ סְעָרָה כִּי אִם עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מְבָרְרִין כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת.” תרי”ג המצוות וההדרכה המפורטת שמעניקה התורה ליהודי שחי בעולם את חייו מבררים את הטוב מהרע, ומכניעים את הרוח סערה. הברכות, הכשרות, הצניעות, הזהירות מגזל, המעשרות והתרומות, הזהירות משעטנז ומכלאיים, כל גדרי ההלכה, מלווים אותנו בתוך עולם מבולבל שרוח סערה נושבת בו, ובין קניה לקניה, בין קניון לקניון, מאפשרים לנו לחטוף קצת נצח. אחרי שהשם יתברך גאל אותנו ממצריים, הוא נתן לנו את התורה. צייד אותנו בהוראות ברורות ומגינות, איך לחמוק מרשתו של עולם הטומאה ולבחור בעולם הקדושה. אחרי פסח בא חג השבועות, ומכאן ואילך – אנחנו כבר יכולים לעשות את העבודה גם מתתא לעילא, זכינו, ברוך ה’. יש לנו תורה.

גאולה בהלוואה

“וּבְמִצְרַיִם הָיָה עֲדַיִן קֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה, עַל-כֵּן בְּוַדַּאי הָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְהוֹצִיאָם מִשָּׁם, וְעַל-כֵּן הִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם טֻמְאַת מִצְרַיִם מְאֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַטֻּמְאָה, כִּי לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעָם מֵחֲמַת שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה עֲדַיִן. אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָמַל עֲלֵיהֶם וְהִגְבִּיהָם לְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע, עַל-יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ אַחַר כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, ‘מִי אָנֹכִי.. וְכִי אוֹצִיא..’. שָׁאַל מֹשֶׁה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאֵיזֶה זְכוּת יֵצְאוּ? וְהֵשִׁיבוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, “בְּהוֹצִיאֲךָ.. תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה”. שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ”י שָׁם. נִמְצָא, שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁיְּקַבְּלוּ אַחַר כָּךְ.

וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרִיאָה בְּכֹחַ שֶׁשָּׁם כָּל הַתּוֹרָה בְּכֹחַ וְלֹא בְּפֹעַל, כִּי שֵׂכֶל שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצֵא מִן הַתְּפִלָּה. נִמְצָא, שֶׁבְּהַתְּפִלָּה הַתּוֹרָה הִיא בְּכֹחַ וְעַל-יְדֵי בְּחִינָה זוֹ דַּיְקָא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁבְּכֹחַ, שֶׁהִיא בְּחִינַת תְּפִלָּה, בִּבְחִינַת ‘בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם תַּעַבְדוּן’, דְּהַיְנוּ שֶׁעֲתִידִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, אֲבָל עֲדַיִן לֹא קִבְּלוּ וַעֲדַיִן הַתּוֹרָה בְּכֹחַ, כִּי עַל-יְדֵי זֶה הָיְתָה עִקַּר יְצִיאָתָם, עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁבְּכֹחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה.”

כשיצאנו ממצרים עוד לא היה לנו מה לתת, לא היה לנו כלום, אז לקחנו בהלוואה. לקחנו באשראי קדימה. נגאלנו על שם העתיד, בזכות ההמשך שבו נקבל את התורה ונעבוד את השם. בזכות זה נגאלו.

על האשראי הזה, כשהתורה היא עוד בכוח, כשהתורה היא עתידית, עוד לא ניתנה אלא תינתן בעתיד ותישמר בעתיד, אומרים רבי נחמן שהוא “בחינת תפילה”. וכל פסח אנחנו חוזרים למקום הזה של “בריאה בכוח”, המקום שממנו אפשר לקבל את כל העולם – בהלוואה.

איך? על ידי תפילה.

בריאה בכוח

התפילה היא כמו בריאה בכוח (להבדיל מבריאה בפועל). התפילה מאפשרת לנו לדבר עם השם על דבר עוד בטרם שהוא קורה. עוד לפני שהצלחנו או נכשלנו, עוד לפני שבדקנו בכלל מה וכמה אנחנו יכולים. לדבר אתו מראש, איך היינו רוצים להיות, איך היינו רוצים שדברים יתרחשו, איזה טוב רוחני אינסופי אנחנו מבקשים עלינו ועל יקירינו בתוך שאר נשמות ישראל – זוהי בחינת תפילה שבכוח.

לכל נשמה יהודית בעולם יש לפחות מקום אחד שעבורה הוא בלתי אפשרי. לכל אחת יש את הקיר שעומד באמצע הדרך, באמצע החיים, חוסם ולא נותן להתקדם. הנקודה של הכאב הכי גדול, הנקודה שבה את הכי לבד. העולם חולף על פנייך מימין ומשמאל ורק את יודעת כמה כואב לך מתחת לחיוך. זה המקום שבו השם מחכה לך.

במקומות שפתוח לנו אנחנו צועדים. במקומות שסגור לנו, השם אומר: “תקשיבי, מאז שבראתי את העולם, אני רוצה להמשיך לברוא אותו. לא בראתי פעם אחת ודי, אני ממשיך לברוא כל יום מחדש. במקומות שנראים כאילו אין, בהם דווקא אני רוצה לגלות את כוחי. איפה שהילדים שלי כלואים ומשועבדים – שאם אני רוצה לגאול אותם. כל אחד בנפרד, בהשגחה פרטית, עם המון חמלה ואהבה והבנה.. אבל אני לא יכול בלעדייך. זה קשור אלייך. את צריכה לרצות, את צריכה להתפלל, את צריכה להבין שהתפילה היא בריאה שבכוח.

בפסח אנחנו מקבלים את הכוח הזה, לבקש גאולה שהיא מעבר לטבע, גאולה מחוץ לכלים ולכללים, גאולה שכל כולה חמלה. בפסח אנחנו מבקשים מהשם “קרב יום שהוא לא יום ולא לילה”. בוא לגאול אותנו בלי שום קשר למצב כאן בעולם, בבקשה. תביא לנו אור אחר, גבוה הרבה יותר, תביא לנו לב חדש, רוח טהורה, ניסים גלויים – ותוציא אותנו לחרות עולמים.