בחוץ החלו צרצרים לזמר כשהוא הגיע הביתה. אבא!
אבא של ילד אחד בן שנה וקצת, אף כפתור והמון תלתלים. הוא כבר הלך לישון במיטת התינוק שלו, כשהדלת נפתחה ו’שלום’ עליז בקול מוכר, הצטלצל בחלל החדר. זהו הקול היחיד שמסוגל להעיר אותו – גם משינה עמוקה.
בבהילות נרגשת, חצי ישן למעשה, מתעורר הזערור ומטיח אגרופים בקרשי המיטה. “א-בא! א-בא!”, הוא אומר שוב ושוב. “א- בא!!!”.
המילה היחידה שהוא יודע, וברגע זה נדמה שזו המילה היחידה שהוא ר ו צ ה לדעת.
הוא מתרומם במיטה ומשתולל ונלהב עד שאבא ניגש ומרים אותו. הוא מחייך חיוך של אושר אין קץ, מתרפק עליו ונראה כאילו זכה הרגע בפייס.
מהצד, ומבעד לתחושת העלבון הצורב המכה בה ללא רצונה, חושבת האם הצעירה לעצמה, שכל העסק הזה פשוט לא ייאמן. לא ייאמן!!
היא נמצאת עם הילד הזה עשרים וארבע שעות (הרי עוד מעט קט יתעורר ויבקש לישון ליד אמא, לאכול ולישון, לישון ולאכול – כל הלילה!), מעניקה לו כל שצריך ואף הרבה יותר מכך. ובכל זאת, בסוף מעגל, בקצה של היום – הילד רוצה את אבא!
ברגעים הלא רבים שאבא נמצא, הוא לא מסתכל לכיוון שלה!
אם יש לו אופציה – אמא או אבא, זאת בכלל לא שאלה – רק אבא! מבחינתו כל עוד אבא בסביבה, אמא יכולה להיעלם…
עכשיו הוא מרעיף עליו נשיקות. הלהיט החדש שנרכש לאחרונה – הוא מנשק את לחייו, זקנו, שפמו ואזניו. אבא. אבא. אבבבאאאאאא! אין עוד מלבדו.
אז נכון שהיא כבר אישה בוגרת בת עשרים ושלש. אבל בכל זאת העלבון מעקצץ לה בזוויות העין, ודמעה עקשנית מתבייתת על הלחי הלא מנושקת שלה…
**
“המקרה שאת מתארת”, אומרת אסנת כהן – יועצת חינוכית ואירגונית מירושלים, “הוא מקרה מצוי למדי. ילדים קטנים לעיתים נוטים להעדיף את אחד ההורים. במקרה הנ”ל – את אבא. למרות חוסר ההגינות לכאורה. ואכן. האם חשה כפיות טובה מצד הילד שבמשך כל היום טרחה וכרכרה סביבו. טבעי ביותר. אבל יש מקרים אחרים שהילד מעדיף את אמא. ויש מקרים שיום הוא מעדיף את אמא, ויום את אבא. כל התסריטים אפשריים”.
למה ילד מעדיף את אבא?
נקודת המוצא הראשונה לכל היא שאנחנו בוגרים והורים. כדי שנוכל לגשת אל הילד בצורה נכונה, עלינו לנסות לשים במקום הנכון את כל הרגשות השליליים הנ”ל, לנשום עמוק ולזכור שאני – המבוגר, והוא – רק ילד קטן שלא יודע לרסן את הדחפים שלו. בשלב ראשון – לקבל את הרגשות שלי. מותר לי להרגיש דחוי/נעלב/פגוע/ מיותר, וזה באמת לא נעים. בשלב השני – לנסות להתרומם מעל התחושות הללו. נכון שזה מעליב, אבל אני אדם בוגר שלא פועל מתוך נקמנות אישית כלפי פעוט.
“בהנחה ששניכם הורים טובים ומסורים, קשה לומר מה עומד ביסוד העדפותיו המשתנות של ילדכם. בתקופות מסוימות של חייהם עשויים ילדים להעדיף את אבא, כמי שמייצג עבורם את האפשרות להשתולל, להתפרק ולהתרגש, ובתקופות אחרות את – אמא המייצגת עבורם את הרוך, החום, ההגנה והביטחון. יש משפחות שבהן זה הפוך – האבא משדר את חוסר הגבולות, והאמא קשוחה ועקבית יותר.
לפעמים זה סוג של “תחושת בטן” הגורמת לילדכם להעדיף בזמן מסוים הורה אחד על פני האחר, ולא תמיד ניתן לשים את האצבע ולומר מה משפיע על העדפה זו.
לעתים הילד פשוט מעוניין לחזות בפלאי תגובתכם הסוערת שעה שהוא מכריז: “אני אוהב רק את אמא! לא אוהב את אבא!”. התגלית, שלמילים כשלעצמן יש כח כה רב, עשויה להיות מלהיבה מאוד (אם כי גם מפחידה מאוד!) עבור הקטנטנים. ולעתים, נועדה העדפת הורה מסוים “לפצות” על הזמן המצומצם שהילד מבלה עם הורה זה הנעדר שעות רבות מהבית לצרכי עבודה, למשל. ובמקרים אחרים זה בדיוק להיפך: ילדים עשויים “להעניש” את ההורה הנעדר על שאינו נוכח מספיק בבית.
“במקרים שאחד ההורים עסוק זה בולט”. מדגישה שולה בריח – מנחת הורים ומורה ותיקה. “כשהילד קולט שהמבוגר מנסה “להתנער ממנו” (“אמא צריכה לעבוד הערב, אז אבא מטפל בכם. לא להפריע לאמא במחשב” וכדו’) הוא נכנס למצב המכונה “אזעקה”. הוא נדרך, הוא חרד, הוא יעשה הכול כדי להשיג את ההורה הלא פנוי. באותו רגע לא מעניין אותו שעומד שם אבא זמין וחייכן שרוצה להלביש אותו. הוא רואה רק את אמא שמתעלמת מקיומו כי היא עסוקה. ולכן הוא יעשה סצנה עד שיקבל את אמא אליו כאן ועכשיו.
איך להתמודד עם התופעה?
“מותר לכם להיעלב, אבל השתדלו לא להראות זאת לילדכם!” מדגישה אסנת. “אי אפשר להתכחש לדבר. כאשר ילדכם לא מעוניין בקרבתכם – התחושה המתעוררת בכם אינה נעימה, וטבעי שתחושו פגיעה מסוימת או עלבון. עם זאת, מומלץ מאוד שתשמרו רגשות אלה לעצמכם ותעַבּדו אותם ביניכם – בני הזוג, לבין עצמכם, מבלי להפגין את הפגיעה או העלבון בפני ילדכם.
עשו כל שביכולתכם כדי להימנע מתגובות שנועדו לעורר את רחמיהם של הילדים, כגון ‘אמא נורא עצובה בגללך!’, ועל אחת כמה וכמה הימנעו מתגובות ‘נקמניות’ בנוסח ‘את לא רוצה שאקריא לך סיפור? בסדר! גם אני לא רוצה לתת לך נשיקה לפני השינה!’.
זכרו שכל תגובה רגשית מוגזמת מצדכם, לא זו בלבד שלא תסייע לפתרון המצב – אלא היא עלולה רק להחריפו בכך שתעורר בילדכם רגשות אשם מיותרים. חשוב להבין שלילדים קטנים לא קל לגלות שבכח המילים בלבד הם עשויים לפגוע ולהעליב את הוריהם החזקים, הכל-יכולים. יתרה מזאת, כאשר אתם נעלבים מדבריו של ילדכם, אתם כאילו נותנים להם משנֶה תוקף ומעבירים לילד ברמה זו או אחרת את המסר שיש אמת בדבריו. לעומת זאת, כאשר ילדכם מגלה כי מה שהוא אומר לא מצליח ‘להרוס’ אתכם, ואינכם “יוצאים מכליכם” נוכח ביטויי ההעדפה שלו – הוא חש מוגן ובטוח, שכן הוא מרגיש כי הוריו חזקים דיָם כדי להכיל את כל טווח הרגשות המתעוררים בו.
