ויהי נועם
קודם כל תפלה, יאמר פסוק "ויהי נועם…", ובזה תקובל התפילה ברצון, אף שאין אנו יודעים לכוון בסודות התפילה.
כן כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן יז): מה שחשבתם על האדם שמכוון בפשט הדברים ואינו יודע בסוד ה', שנמצא חסר ואין לו מצוה שלימה ולא תפלה שלימה, לא כן הוא, כי הן אמת שהאדם חייב לטרוח עד שיגיע היותו ראוי ללמוד סוד ה', עם כל זה מי שלא זכה לחכמה הזאת והוא מכוון בפשט הדברים בלבד ועושה המצוה כהלכתה כאשר הורו חז"ל, הרי תפלותיו ומצוותיו שלימות בודאי ואינן חסרות, כמפורש בזוהר (יתרו צג ע"ב) וכו'. ודוד המלך ע"ה התפלל על הדבר הזה בפסוק ויהי נועם וכו', שלא תהיה המצוה או התפלה חסרה מצד חסרון ידיעת כוונת הסוד שלה אלא תהיה עולה לעשות פעולתה כאילו היא שלימה ומלאה בכוונת הסוד שלה. ועל כן הזהירו הקדמונים לומר פסוק "ויהי נועם" קודם כל מצוה ותפלה ועסק התורה, יען כי באמירת פסוק זה תתעורר תפלת דוד המלך ותקובל ברצון אותה מצוה ותפלה, אע"פ שלא כיון האדם בסוד שלה.
פרשת העקדה
יאמר בכל יום פרשת העקדה. ויתבונן בה היאך עקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, ובזה יזכיר לפני ה' את זכות אבותינו הקדושים, ויכנע יצרו הרע לעבודת ה', כמו שמסר יצחק אבינו את נפשו, ובזה יתחזק כבר בתחילת היום ביראת שמים ובחשק גדול לעבוד את ה'. (סימן א ס"ה ובית יוסף)
פרשת הקרבנות
יאמר בכל יום פרשת הקרבנות. ואמרו בזוהר הקדוש (במדבר קכ ע"ב): "האומר פרשת הקרבנות והקטורת, מטהר עצמו קודם התפילה מאחיזת החיצונים", ומעלה עליו כאילו הקריב קרבנות אלו בבית המקדש. כמו שאמרו במסכת תענית (כז ע"ב): אמר אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, שמא יחטאו ישראל לפניך ותעניש אותם כאנשי דור המבול? אמר לו, לא. אמר לו: "במה אדע כי אירשנה", כלומר: באיזו זכות יתקיימו, שלא תעשה להם כליה כדור המבול? אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת", דהיינו שבזכות הקרבנות שיקריבו, יתקיימו. אמר לפניו: רבונו של עולם, ניחא בזמן שבית המקדש קיים שאז יקריבו קרבנות, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר הקרבנות, שכל זמן שהם קוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם. ואמרו במנחות (קי ע"א): אמר רבי יצחק, "זאת תורת החטאת", ללמדך שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. "וזאת תורת האשם", שכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". וכן בכל הקרבנות. (בית יוסף סימן א, ומהרש"א בתענית)
פיטום הקטורת
חז"ל הפליגו מאוד במעלת אמירת הקטורת בכל יום, עד שאמרו בזוהר הקדוש (ויקהל ריח ע"ב): "כל הקורא בכל יום את מעשה הקטורת בכוונה, ינצל מכל דברים רעים ומיני כשפים, ומכל פגעים רעים, ומהרהורים רעים, ומדין רע, וממוות, ולא ינזק כל אותו היום, כי אין הסיטרא אחרא יכולה לשלוט עליו. ויש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ותסתלק מיתה ממנו ומהעולם, וינצל מכל הדינים שבעולם הזה, ומדינה של גיהנם ומדין מלכות הגויים. ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אם בני אדם היו יודעים כמה עליון הוא מעשה הקטורת, היו לוקחים כל מילה ומילה ומעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב".
די לתרוצים
ישנם המתעצלים לומר בכל יום פרשת העקדה וסדר הקרבנות, וחבל שאינם שמים על ליבם את המעלות הגדולות האמורות לעיל מדברי חז"ל. ואין ספק כי המתבונן בדברים, יתגבר כארי ומכאן ולהבא יאזור עוז במותניו לסדר תפילתו כיאות.
ומן הניסיון, אין תחליף לתפילה שאדם מתפלל על הסדר מהתחלה בנחת, ומתבונן במילים בכוונה ותחינה, כמו: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו, וישכים ויאמר, ריבון העולמים ואדוני האדונים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים וכו'". וכתבו הגאונים שתיקנו לומר תחינות אלו שבאים לזרז את האדם להיות ירא שמים ואפילו בסתר, ולדבר אמת ואפילו בלבבו. (בית יוסף סימן מו)
כמו כן, כמה צריכים לשמוח ולעלוז באומרנו: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך, ולשבחך, ולפארך, ולרוממך, וליתן שיר שבח והודאה לשמך הגדול… אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה מאוד ירושתנו…". ומדברים אלו יכול כל אדם להגיע יום יום לשמחה עצומה ולהתלהבות של ממש, ובלבד שיאמר את הדברים בעירנות ובהתבוננות, ולא מן השפה ולחוץ.
מי מחק את ה'קרבנות' מהסידורים?
צא וראה מה שכתב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בספר "עלינו לשבח" (שמות עמוד פט): "כך גדלים ילדים ונערים, שבמוקדם או במאוחר הופכים למבוגרים, שהביקור שלהם בבית הכנסת לצורך התפלה, נעשה רק כהכרח, ה' יצילנו. הם לא מרגישים כל צורך נפשי להרהר קמעה בשאלה, לשם מה נועדה התפלה. נעמוד ונשקיף פעם על מנין הקובע זמנו לשעה מסוימת, וניצפה במחזות מאוד מעניינים… עד קריאת שמע עוד נראה קיפולי תפילין של אנשים המניחים תפילין בצורה חפוזה. מיד אחרי התחנון ועד סוף התפלה, נראה קיפולים הפוכים, על מנת להוריד… מקפלים ומקפלים…
מי מחק את ה'קרבנות' מהסידורים? מי יחזיר את כל פסוקי דזמרה ואת קטעי התפילות שאחרי שמונה עשרה למקומם הראוי? בני דור זה, נחלשו עצביהם, ואין בהם די כח להיות רגועים במשך כל התפלה, מי בשל בעיות הפרנסה, מי בגלל משכורת העבודה של אשתו המאלצת אותו לשמור על הילדים ולהובילם לתלמוד תורה. כל אחד בשמו יבורך, אבל הפסוק מקונן "עצביהם – כסף וזהב מעשה ידי אדם", העצבים נגרמים להם מכסף וזהב וכל יתר מעשי האדם… ולכן – "פה להם ולא ידברו", הם אינם מתפללים כראוי. מוכרחים הדברים להיאמר כדי לעצור, ולו במעט, את מרוצת החיים!"
פרשת המן
טוב לומר פרשת המן (שמות פרק טז מפסוק ד עד סוף הפרק) בכל יום, כדי שיאמין שכל מזונותיו באים לו בהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך. (סימן א ס"ה ובית יוסף) ואמרו בתלמוד ירושלמי: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. וכתב המשנה ברורה (סימן א ס"ק יג): ואין די באמירה לבד, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר בנפלאות ה'. וכמו שנאמר במן: "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל לאדם מאומה.
עשרת הדברות
טוב לומר עשרת הדברות בכל יום, כדי לזכור את מעמד הר סיני ולהתחזק באמונה. (סימן א ס"ה ובית יוסף)
אנחנו לא מבינים כלום
יש לדעת כי התפלה וכל הקדישים שבה, כולם מתוקנים מרבותינו זכרונם לברכה, על פי סודות עליונים שאין לנו שיג ושיח והבנה בהם. על כן יש להזהר שלא לשנות ולא להוסיף כי הוא זה בנוסחאות התפילה, וכל המשנה ידו על התחתונה. למשל: בקדיש 'יהא שלמא', מנהג בני ספרד לומר 'וריוח והצלה', ויש שמוסיפים 'וריוח והצלה והצלחה', ולתומם חושבים שטוב הם עושים שמוסיפים ברכה לעם ישראל, אך אינם יודעים שמספר הברכות שתוקן שם הוא בדיוק אחת עשרה ולא יותר [חיים ושבע וישועה ונחמה ושזבא ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה וריוח והצלה], וזה רומז לדברים גדולים ונשגבים כמבואר בדברי רבנו האר"י, וכשמוסיפים מילה אחת, גורעים ומקלקלים.
ארבעה עולמות
ישנם ארבעה עולמות [ראשי תיבות אבי"ע]: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. עולם האצילות הוא הגבוה ביותר, למטה ממנו עולם הבריאה, למטה ממנו עולם היצירה, והעולם הזה הוא עולם העשיה, הוא העולם התחתון.
את סדר התפילה תקנו חז"ל כנגד ארבעת העולמות. והיינו, כשמתחיל את התפילה בסדר הקרבנות, הוא בעולם העשיה. בפסוקי דזמרה, הוא בעולם היצירה. בברכות קריאת שמע, הוא בעולם הבריאה. ובעמידה, הוא בעולם האצילות שהוא העולם הגבוה ביותר. ולאחר מכן שוב יורד בסדר העולמות, ב"אשרי יושבי ביתך", הוא בעולם הבריאה. בשיר של יום, הוא בעולם היצירה. וב"קוה אל ה'", הוא בעולם העשיה. והמעבר בין העולמות נעשה על ידי אמירת הקדיש שבין קטע לקטע, שאז עולה או יורד מעולם לעולם. על כן יש להקפיד מאוד באמירת הקדישים שתקנו חז"ל בסדר התפלה, ולא להחסיר אפילו קדיש אחד.
יש להבהיר כי הקדישים שנתקנו על סדר התפילה הם עיקריים והכרחיים. רק נהגו שקדיש על ישראל ויהא שלמא, מניחים ליתום לאומרם, [ועיין בשלהי חוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה" במעשה עם רבי עקיבא בענין התועלת הגדולה לנפטר כשבנו אומר קדיש וברכו, ומציל אתו מגיהנם, ומעלה אותו מדרגה לדרגה בגן עדן.] אבל אם אין יתום שיאמרם, יאמרם השליח ציבור או אחד מהקהל, אם אין אביו ואמו מקפידים. (הרמ"א קלב ס"ב ומשנ"ב)
קדיש 'הודו'
ישתדלו מאוד שיהיה מנין לפני 'הודו', כדי לומר שם את הקדיש, כי זהו מקומו. ומכל מקום אם לא היה מנין, יאמרו את הקדיש לפני "ברוך שאמר" במנין. ואם גם שם לא היה מנין, יאמרו את הקדיש בפסוקי דזמרה בין מזמור למזמור, וטוב יותר שיאמרוהו קודם "ויברך דוד". (החיד"א, שאלת שלום ועוד. שו"ת יביע אומר חלק ז סימן י. ד קמה)
ה' מלך
נהגו לעמוד בעת אמירת ה' מלך וכו'. והנמצא בבית הכנסת כשהחזן אומר בקול רם וכולם עונים אחריו, גם אם הוא לא הגיע עמהם לה' מלך, הנכון שיעמוד. אבל אם החזן אומר ואין הציבור עונה עמו, אין צריך שיעמוד.
מה שנוהגים לעמוד באמירת "ה' מלך", "ברוך שאמר", "ויברך דוד", אין זה חובה מן הדין, ולכן אם הוא זקן או חלש רשאי לשבת לכתחילה. (ה"ע א עד)
ה' מלך – סגולה לפיזיותרפיה
הצדיק המקובל חכם ששון לוי זצ"ל, חי בירושלים בדור הקודם. למעלה מארבעים שנה היה מתענה יום יום ואוכל מעט בלילות. עוסק בתורה תדיר בנסתר ובנגלה, לומד ומלמדה לאחרים. פעמים רבות היה שגור על לשונו: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", והיה אומרו בלהט של קדושה, כשכל כולו בוער אש להבת שלהבת לבורא עולם.
באחריו ימיו, לאחר שלקה באירוע מוחי קשה ומשותק היה ברוב גופו ובעיקר בידיו ורגליו, שהה הרב תקופה ארוכה בבית החולים בטיפולי פיזיותרפיה, כדי לשפר מצבו במידה האפשרית, על ידי הזזת ידיו ורגליו, שלא יהיו בתנוחה אחידה זמן רב. הרופא ניסה לבצע בו תרגילים לתנועת ידיו ורגליו, אך ללא הועיל, הרב לא הזיז כלום, לא נע ולא זע. לפתע נכנס בנו לחדר והרגיש במתרחש. הרופא עוררו על כך שהוא אובד עצות, ואם הרב לא יניע את ידיו ורגליו, מצבו עלול חלילה להתדרדר יותר. הבן שיחיה שהכיר את תגובות אביו, החל קורא בקול גדול: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". וראה זה פלא, כבמטה קסם החל הרב לנוע ולזוז בכל אבריו, תוך שהוא חוזר על הפסוק בהתלהטות וכולו מתלהב נוכח פני ה', ולנגד עיניו הנדהמות של הרופא. ("נר ששון" עמוד 44)
ברוך שאמר
כתב הטור (סימן נא): "ברוך שאמר" צריך לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא שיר נאה ונחמד. וכתב המשנה ברורה (ס"ק א): שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה על ידי פתק שנפל מן השמים, ומצאו שיש בו פ"ז תיבות. על כן אין לגרוע ולא להוסיף על פ"ז תיבות. ע"כ. וכתב בספר הגן, שכל האומר ברוך שאמר בקול נעים ובכוונה, הקב"ה עושה לו כתר של פז, שנאמר: "ראשו כתם פז". (ד קצה)
נהגו לומר 'ברוך שאמר' מעומד. וכן נהגו לאחוז את שתי הציציות שלפניו בעת אמירתו, ובסיום אמירתו ינשקן ויניחן מידו. (ד רטז. ה"ב ד ד)
עניית אמן – הנמצא בברוך שאמר ושמע ברכה או קדיש: אם עדיין לא אמר "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם", יענה; אבל לאחר מכן, לא יענה כי אם חמשה אמנים הראשונים שבחצי קדיש, ו'יהא שמיה רבא' עד 'יתברך' בלבד. (ד קצו)
פסוקי דזמרה
אשריו ואשרי חלקו – אמר רבי יוסי: "יהא חלקי בעולם הבא, עם הקוראים פסוקי דזימרה בכל יום". (שבת קיח ע"ב)
דרש רבי שִׂמְלַאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל". לכך תקנו חז"ל לומר פסוקי דזמרה קודם העמידה, שבה אנחנו מבקשים צרכינו. (ברכות לב ע"א. טור)
אופן קריאתם – כתב בספר ארחות חיים: אותם בני אדם שאומרים פסוקי דזמרה במרוצה, לא יפה עושים, שמקצרים בשבחו של מקום בשביל שמאריכים בבקשת צרכיהם לאחר מכן בעמידה, היש מושל שיתרצה בכך?! (בית יוסף סימן נא)
כתב הרמב"ם (תשובות סימן רסא): קריאת הברכות או הזמירות בחיפזון ומהירות, הרי היא טעות גמורה, ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת, חוטא, משום שכל אלו הסוגים של עבודת ה' בדיבור, אין הכוונה אלא שיחשבו בהם כשיאמרום, ויכוון אומרם את לבו, וידע שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו. וכיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר. ומי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, הרי הוא כמו התוכי והשוטה החוזרים על המילים שבני האדם לימדום. ע"כ.
פסק מרן בשלחן ערוך (סימן נא סעיף ח): "אין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת". ולא ידלג שום תיבה ולא יבלע, אלא יוציא מפיו כאילו מונה מעות, ויתבונן במה שאומר, ויכיר בנפלאות ה'. (משנ"ב סימן נא סק"כ, סימן א סקי"ג)
הנה לנו כמה עוררו חז"ל על אמירת "פסוקי דזמרה" בנחת, בנעימה והתבוננות. והמציאות מוכחת שהמתבונן באמירתם, אי אפשר שלא יתלהב ולא תתפעל נפשו. למשל כשאומר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ, כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ…", "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי… אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ, שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו…", "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר… רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ". היאך אפשר שיאמרם בהתבוננות – וישאר אדיש?!
פלא גדול באמת
זהו הפלא הגדול ביותר, שהתפילה שכל כולה שירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה, שהיה כולו הודאה וזמרה, היא נאמרת בדרך כלל במרוצה ובקריאה חד גונית, והאדם לא שם לב לכך שהוא פשוט סותר את עצמו: הוא קורא לכל העולם לזמר לה' ולשיר לו, כמו שכתוב: הודו לה'! קראו בשמו! הודיעו בעמים עלילותיו! שירו לו! זמרו לו! שיחו בכל נפלאותיו! ועוד ועוד – והוא בעצמו אינו שר לה'!
או שהוא קורא לכל העולם ואומר: הריעו לה' כל הארץ – והוא אינו מריע לה' כלל, אלא לוחש במרוצה את מילות התפלה. או שאומר: עבדו את ה' בשמחה, ועבודה – זו תפלה שצריכה להיות בשמחה. נמצא שהוא קורא לכל העולם לעבוד את עבודת התפילה בשמחה, והוא בעצמו אינו מתפלל בשמחה.
או שאומר: ברוך שאמר והיה העולם! ואינו שם לב, שצריך לברך את ה' – רבונו של עולם! תודה! כמה טוב שבראת את העולם! תודה רבה לך ה' שבראת את העולם! איזה עולם יפה בראת, איזה עולם נפלא, תודה רבה… ברוך שאמר והיה העולם! (שעריו בתודה 62)
כתב בספר חסידים (סימן יח): שורש התפילה, שמחת לב בהקב"ה, שנאמר (תהלים קה ג): "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפלותיו וזמירותיו, כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה. וכתב עוד (סימן קנח): כשאתה מתפלל, אמור את התפילה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחינה בניגון המושך את הלב.
אילו היו יודעים בני אדם, כמה מפסידים הם שממהרים ורצים בתפילתם, אין ספק כי היו מתחרטים על מעשיהם וחוזרים בהם, הלוא פסוקים אלו נקראו "פסוקי דזמרה", לזמר, להלל ולשבח בהם את בורא העולם, היתכן שכך נזמר ונשבח אותו?! נתאר לעצמנו שפייטן יזמר במהירות גדולה, הלזה יקרא זמרה?! הלוא ללעג וקלס יחשֵב! קל וחומר כשהשירה והזמרה הן לכבוד ה' יתברך להללו ולשבחו, היאך יעיז לקרוא הפסוקים במרוצה, הלזה יקרא "פסוקי דזמרה"?!
ואם בפיהם תהיה התשובה, ממהרים אנו לעבודה או לקחת הילדים לבית הספר וכיוצא, אף אתה אמור להם, מי אמר לך להתפלל בשעה כזו, תתפלל במנין מוקדם יותר בנחת ושמחה, בלי לחץ ומרוצה. וכבר הבאנו לעיל מה שכתב בספר חסידים: המוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, על זה חרה אף ה', ואמר ביד ישעיה: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. עי"ש. ישמע חכם ויוסף לקח.
מזמור לתודה – כתב מרן בשלחן ערוך (סימן נא סעיף ט): "מזמור לתודה, יש לאומרו בנגינה, שכל השירות עתידות להתבטל חוץ ממזמור לתודה".
פותח את ידך – אמר רבי אלעזר, כל האומר פרק "תהילה לדוד" בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. (ברכות ד ע"ב) וצריך לכוון בו מאוד, ובפרט בפסוק: "פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון" יכוון שהקב"ה זן ומפרנס לכל, שהטעם שקבעו חז"ל לומר פרק זה דוקא, בשביל פסוק זה שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסם. (טור סימן נא)
אם לא כיון בפסוק "פותח את ידך" שהקב"ה זן ומפרנס לכל, יחזור לאומרו שוב בכוונה. ואף אם נזכר לאחר שהמשיך כמה פסוקים, יחזור לאומרו בכוונה וימשיך על הסדר. ואם סיים את הפרק ונזכר, יאמרהו בין פרק לפרק. ואם שכח לגמרי, יכוון ב"אשרי" שאחר העמידה. ואם שכח, יכוון ב"אשרי" שבתפלת מנחה. (ד ריד)
ויברך דוד את ה' – נהגו לומר "ויברך דוד" מעומד.
כתב בשלחן ערוך (סימן צב סעיף י, יורה דעה סימן רמט סעיף יד): טוב ליתן צדקה קודם כל תפלה, שנאמר (תהילים יז טו): "אני בצדק אחזה פניך". ונהגו שכשמגיע ל"ואתה מושל בכל", לתת שלוש פרוטות לצדקה, ובתחילה יתן שתים ולאחר מכן את השלישית. (ד רטז) וכן ציוה רבנו האר"י ז"ל לגבאי שלו לאסוף הצדקה בעת אמירת 'ויברך דוד'. (ה שלב)
שירת הים – כתב הגאון רבי חיים פלאג'י (כף החיים סימן יב סכ"ד): אחת מעשר סגולות שמכפרות עוונותיו של אדם בלי סיגוף ועינוי, הוא מי שקורא "ויושע וכו'" בשמחה ובניגון כמו שאמרוהו ישראל, ויאמרו בניגון הטעמים כקורא בתורה (המנהיג, החרדים, השל"ה). וכן כתב המשנה ברורה (סימן נא ס"ק יז): "ויאמר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים, והאומר בשמחה מוחלים לו עוונותיו". (ד קצו)
הפסק בפסוקי דזמרה
איסור דיבור – אין לדבר משהתחיל "ברוך שאמר" עד סוף תפילת העמידה (נא ס"ד). ויש להזהיר את המון העם שלא יודעים האיסור, ופעמים שמדברים כמה מילים, או שמעלים חזן לפני "ישתבח", ואומרים לו "בכבוד".
מי שהתאחר לבוא לבית הכנסת ומתפלל ביחידות, ובהיותו באמצע פסוקי דזמרה הגיעו הצבור לקדיש שלפני עלינו לשבח, והוא נמצא בתוך י"ב חודש לפטירת אביו או אמו, רשאי להפסיק בין מזמור למזמור, כדי לומר קדיש לעילוי נשמת הוריו. והוא הדין שרשאי לומר את הקדיש בין ברכה לברכה שבברכות קריאת שמע, או בין פרק לפרק שבקריאת שמע. שכשם שרשאי להפסיק בין הפרקים לאמירת שלום מפני הכבוד, כך רשאי להפסיק לאמירת קדיש לעילוי נשמתם. (שו"ת יביע אומר חלק ז סימן י. ד רמב)
ברכה – השומע ברכה מחברו בפסוקי דזמרה, עונה אחריו 'אמן'. ואין זה הפסק מפני שאמן נחשבת כשבח וזמרה ומהענין של פסוקי דזמרה. (בית יוסף ושו"ע סימן נא ס"ב)
'ברוך הוא וברוך שמו' – אין לענות בפסוקי דזמרה. שבכל מקום שאסרו חכמים להפסיק בשיחה, אסרו לענות 'ברוך הוא וברוך שמו', מאחר ואין חובה לענותו כלל. (ד רב)
קדיש או ברכו – השומע קדיש, עונה 'אמן' על כל הקדיש, גם בקדיש 'תתקבל', 'יהא שלמא' ו'על ישראל'. וכמו כן, עונה 'יהא שמיה רבא' עד 'דאמירן בעלמא'. וכן עונה עניית 'ברכו'. שכל אלו הם שבחים לה' יתברך, ככל פסוקי דזמרה שכולם שבח וזמרה לה'. (ה"ע א עח. ד רג) ומרן הראשון לציון שליט"א הורה, שאם הגיע עשירי בפסוקי דזמרה, שאז אומרים קדיש של הודו, בין פרק לפרק, שבודאי יענו הציבור 'אמן' אחריו על כל הקדיש.
שמע ישראל – אם הגיעו הציבור ל'שמע ישראל', לא יפסיק לומר עימהם, אך כדי שלא יראה כאילו אינו מקבל עול מלכות שמים עם הציבור, יניח ידו על עיניו, שיהיה נראה כאילו הוא אומר עמהם פסוק ראשון. (ד רה)
קדושה – השומע קדושה, אינו עונה את נוסח 'נקדישך' או 'כתר יתנו לך', אלא רק שלושה פסוקים בלבד: קדוש, ברוך וימלוך. וכמו כן, לא יאמר 'לעומתם משבחים ואומרים', או 'ובדברי קדשך כתוב לאמר'. (ד רג)
מודים דרבנן – אם הגיע השליח ציבור בחזרה לברכת 'מודים', לא יאמר עמהם מודים דרבנן, אלא ישחה מעט ויענה שלוש תיבות בלבד, 'מודים אנחנו לך'. (ד רה)
י"ג מדות – לא יענה עם הציבור. כיון שאינם מענין שבח וזמרה אלא תפלה ותחנונים. (ד רה)
אשר יצר – אם הוצרך לצאת לבית הכסא, ילך בין מזמור למזמור, וכשיסיים יטול ידיו, ויברך אשר יצר בין ישתבח ליוצר. אך אם חושש שישכח, יברך מיד. (ד קמו)
קריאת שמע – הקורא פסוקי דזמרה, ורואה שקרֵב סוף זמן קריאת שמע, ואם יתפלל על הסדר, לא יספיק לקוראה בזמנה, אם יכול להספיק לסיים פסוקי דזמרה על הסדר, ולקרוא בין ישתבח ליוצר קודם שיעבור זמנה, יקרא. ואם לא יספיק, ידלג מהזמירות ויאמר מזמור 'אשרי יושבי ביתך' וישתבח, ויקרא קריאת שמע. ואם גם זה לא יספיק, יפסיק באמצע פסוקי דזמרה, ויקרא קריאת שמע כולה. (ד רלז. ה"ב ד כב)
ישתבח
השליח ציבור אומר ישתבח מעומד בתיבה, כדי שבסיימו יתחיל מיד באמירת הקדיש. ואם ממתינים לעשירי, ימתין השליח ציבור מלומר ישתבח. (סימן נג ס"א. ד שמ)
שכח לומר ישתבח – אם כשסיים לומר שירת הים, הגיע החזן לקדיש וברכו, וענה אחריו, ולאחר שענה ברכו, שכח לומר 'ישתבח' והתחיל 'יוצר אור', ועתה נזכר שלא אמר 'ישתבח', יאמר 'ישתבח' בסיום הברכה קודם שיתחיל 'אהבת עולם'. והוא הדין אם נזכר לאחר שהתחיל 'אהבת עולם', יאמר בסיום הברכה קודם קריאת שמע. ואם נזכר לאחר מכן, רשאי לאומרה בין הפרקים של קריאת שמע, או באמצע ברכת אמת ויציב. אבל לאחר העמידה, אינו רשאי לאומרה.
והטעם שיכול לאומרה בברכות קריאת שמע ואין זה נחשב הפסק, כיון שהכל ענין אחד, שבח ותהילה לבורא עולם. גם כי מאחר ואם לא יאמרנה עתה, יפסידנה לגמרי, ולא יוכל להשלימה לאחר התפלה, הרי היא כמצוה עוברת, ורשאי לאומרה אפילו בקריאת שמע וברכותיה, וכדין השומע רעמים באמצע ברכות קריאת שמע, שרשאי לברך, מאחר והיא כמצוה עוברת. (ד תקד)
בין ישתבח ליוצר
אם סיימו הציבור ברכת 'ישתבח' ועדיין לא היה מנין, מותר להפסיק בדיבור על מנת לקרוא לאנשים שיבואו, כי לצורך מצוה מותר להפסיק. (נד ס"ג. ד ריט. ח"ע שבת א שיא)
בין ישתבח ליוצר, מותר לענות אפילו ברוך הוא וברוך שמו, ופסוק 'שמע ישראל' עם הציבור, וכל הקדושה 'נקדישך ונעריצך' וכו', ומודים דרבנן כולו. שהרי מותר להפסיק אפילו לדיבור של מצוה, וכל שכן לדברים אלו. (ד רג, רה, שלט)
"ברכו את ה' המבורך"
כשהשליח ציבור אומר 'ברכו את ה' המבורך', יכוף את ראשו מעט בתיבת 'ברכו', ויזקוף בתיבת ה'. אך הציבור שעונים 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', אינם צריכים לעמוד ולא לכוף ראשם. (מהרי"ל, האר"י) ויש מבני אשכנז שנוהגים לעמוד. (ד תכא, תיט. ו לו)
לא שמע – הנכנס לבית הכנסת ושמע פתאום את הציבור עונים 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', יענה עמהם, אבל אם שמע רק את החזן שחוזר ואומר 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', יענה 'אמן' בלבד. (ד תיט)
הפסק בדיבור – אחר שענה 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', לא יפסיק בדיבור של מצוה, וכן לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו', אך רשאי לענות 'אמן'. (ד תכ)
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
מתוך הספר סדר היום בהלכה ובאגדה