הצחוק, וכמותו הבדיחה, הוא שמחה טהורה, ולפיכך הוא טוב בפני עצמו ומשמש מזור לאדם, ואילו הלעג, אינו שייך למרפאי הנפש. מהו הגבול ביניהם?
הילד שכב במיטה בדיכאון עמוק, ממאן להינחם. חבריו נפרדו ממנו בתיקים עמוסים וברגע שיצאו, למרות היותו כמעט בר מצווה, התחיל לבכות כמו תינוק. האם החליטה לשנות גישה. מה עשתה? נכנסה לחדר עם חבילת לורדים, אספה את כל שאר האחים והציעה פרס למי שימצא את ראשי התיבות המפתיעים ביותר למילה "גבס".
לא כל הומור אפשר להסביר בדיוק. יש מצבים שלכאורה הם פשוט מצחיקים מעצם טיבם, אבל חוקרי ההומור על סוגיו השונים, (קומדיה, סאטירה, קריקטורה, פארודיה, פליטון, וכו') מציינים מספר גורמים לפריצתו של הצחוק מלוענו.
גורם ההפתעה
אז למה אנחנו צוחקים? התשובה לתהייה הנצחית: "למה צוחקים כשרואים איש מחליק על בננה", היא היא לוז העניין: כאשר אנחנו רואים איש מבוגר, פוסע כבודות ומעדנות, וכל חזותו אומרת רצינות, וגם אם לא, בכל זאת, שום דבר לא מכין אותנו לכך שפתאום הוא ישתרע אפיים ארצה בקשת רחבה. ההפתעה גורמת לנו לבהלה מן הסתירה בין המצופה לבין מה שקורה ואנחנו מבטאים את זה בצחוק.
לעומת זאת, כאשר אנחנו רואים תינוק בן שנה וחצי, שלא מזמן למד ללכת, נופל, אנחנו לא נצחק, גם אם יחליק על בננה, כי בתת מודע שלנו, אנחנו מצפים איכשהו לכך שהקטן עלול ליפול.
קומיקאי, או סופר בעל חוש הומור טוב, יודע לגרום לנו, במשפטים ספורים לצפות למשהו מסוים ואז, בום! ליפול לתוך סוף בלתי צפוי. ההפתעה גורמת לנו לפרצי הצחוק הרצויים.
בדיחות רבות מורכבות מגורם ההפתעה.
בשנת 1936 שואל המורה הנאצי את מוריץ, התלמיד היהודי: "מי אשם בתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם (הראשונה)?"
"היהודים, המורה".
"מצוין. אילו יהודים?"
"הגנרלים היהודיים".
"איך אתה מעז לומר שבצבא הגרמני הטהור היו גנרלים יהודיים?" מתקצף המורה.
"נכון, בצבא הגרמני לא היו", מסכים מוריץ, "אבל בצד השני היו!".
אם המורה הנאצי לא צחק מההפתעה, הרי זה בשל העובדה, שהיה חיה מאולפת ולא בנאדם, וחיות, כפי שהזכרנו לעיל, אינן מבינות בדיחות.
השימוש במשפטים לא צפויים, מציאת דברים רחוקים מהנושא והשחלתם, הם העיקרון הראשון בבואנו לרכוש לעצמנו את תכונת ההומור לשימוש יומיומי בבית. זכורה לנו אם מופלאה אחת, שבנה בן השתים עשרה נפל ושבר את שתי רגליו, בדיוק יומיים לפני מחנה הקיץ המיוחל. הילד שכב במיטה בדיכאון עמוק, ממאן להינחם. חבריו נפרדו ממנו בתיקים עמוסים וברגע שיצאו, למרות היותו כמעט בר מצווה, התחיל לבכות כמו תינוק.
האם החליטה לשנות גישה. מה עשתה?
נכנסה לחדר עם חבילת לורדים, אספה את כל שאר האחים והציעה פרס למי שימצא את ראשי התיבות המפתיעים ביותר למילה "גבס".
זאת הייתה חגיגה:
גיבוב בלתי אפשרי של סבל
גם ברוך וסיוט
גדול ביותר סבלו
תוך דקות הפך החדר למקום נעים מלא הנאה, צחוק ובריאות. אולי לא מחנה קיץ, אבל בהחלט קץ לדמעות ולעצב.
גורם הניגוד
הבדיחה או הסיפור המצחיק, מביאים לעיתים בנשימה אחת שני דברים שיש בהם ניגוד חד מאד.
"בצהרים", כותב סופר ילדים אחד, "כשאמא ישנה, אני הולך ומעיר אותה בשקט בשקט, שהיא לא תתעורר…"
משפטים שמבלבלים בהם את היוצרות, עשויים להצחיק מאד.
"אל תפחדו לספר לילדים סיפורים מלאי ניגודים", מדגישה שפירא, "העולם שלהם לא ישתבש עליהם, ותחושת המציאות שלהם לא תתעוות, להפך, היא תתחזק!
'האיש נפל לבור, קפץ והביא סולם מהבית, וכך הצליח לצאת'.
'הדגים שרצו להימלט מהרשת, מצאו מקלט ביבשה'.
משפטים כאלו ואחרים, מעוררים הווי חמים ונעים, ויותר מכך, ההומור, דווקא האבסורדי, הוכח כמחזק את היצירתיות ואת האינטליגנציה.
ניסוי נערך בין שתי קבוצות סטודנטים שווים ברמתם. חילקו אותם דפים עם אותן שאלות הדורשות יצירתיות. את הקבוצה הראשונה הכניסו לפני כן להופעה של קומיקאי שעסק בבדיחות אבסורדיות. את הקבוצה השנייה הכניסו להופעה של קומיקאי אחר, שעסק בבדיחות אחרות.
הסתבר, שהקבוצה שהייתה חשופה להומור האבסורדי, צברה ניקוד רב יותר וגילתה מידה רבה של יצירתיות, לעומת זו שלא.
בן דודם של הניגוד והאבסורד הוא, האיגיון (הלחמה של אי-היגיון), אשר מככב רבות בספרות הקומית.
ההגזמות והגוזמאות
אחת הדרכים החביבות על בדחנים ועוסקים בהומור: דרך ההקצנה.
מרצה ידוע, נמוך קומה, מספר על עצמו שרבים מזהים אותו, כאשר הם רואים מגבעת מהלכת.
קריקטורות רבות נעזרות בהקצנה. במיוחד בציור הדמויות.
כאשר אנחנו מגזימים, הפרופורציות מתעוותות, מה שמכניס את כולם למצב רוח עם פרופורציות נכונות לחיים.
ילד שחוזר הביתה בפנים נפולות ומדיפות חומץ, אפשר להתיישב לידו ולהתחיל לקטר יחד: "איזה יום אפל זה היה, שחור כמו עכביש, כמו כביש, כמו עכברוש מעונן. איזה מים קרים בברז, איזה קורנפלקס יבש בבוקר, איזה יום ארוך בחיידר, איזה אחים מרגיזים בבית… וכן הלאה, ועל זו הדרך. סמכו על ילדכם, שאם איננו זקן מריר ויבשושי, הוא יצטרף עד מהרה לבדיחה.
ובנימה זו: תנו חיוך, החיים היו יכולים להיות בהרבה יותר גרועים.
וכמו שאמרו להוא, תתעודד, המצב יכול להיות יותר גרוע, והוא התעודד, ובאמת המצב נהיה יותר גרוע…